שרי אריסון במסיבה של מדונה (צילום: אלעד דיין)
הופכים שטח ציבורי לגטו סגור ומסוגר. שרי אריסון | צילום: אלעד דיין

האמת היא שלא באמת מתחשק לי להתרחץ בבריכה במגדל של שרי אריסון ואהוד ברק. על אף שמגדל ג'י (גאון מי שהמציא את השם) ממוקם בערך שלוש דקות הליכה מהבית שלי במרכז תל אביב, אני מתקשה לדמיין אותי ואת צאצאיי, חברים מן המניין בשבט הפראי המכונה "ילדים ישראלים", משכשכים במחיצת אנשים שמשלמים שכר דירה של 30 אלף שקל בחודש.

אבל מה שמרתיח הוא העיקרון: כמו בנבואה מביכה שמגשימה את עצמה, שוב מתברר – אחרי שמגדל היוקרה שמשקיף על אבן גבירול שטראסה כבר עומד על תילו – שעיריית תל אביב אולי חשבה שהיא הגנה בגופה על האינטרס של הציבור הרחב, הזקוק נואשות לבריכות שחייה, אבל היזמים חושבים משהו אחר לגמרי. בשפה פשוטה: אין להם שום כוונה לאפשר לאינדיאנים מהרחוב להיכנס לבריכה ולהפר את שלוותם של אנשי המיליוניון העליון.

בעירייה טוענים שהתב"ע של המגדל מחייבת שהבריכה תהיה עסק מסחרי שפתוח לציבור הרחב. היזמים, "גינדי אחזקות", טוענים שהפעלת הבריכה תהיה נתונה בידי הדיירים, ושהם יוכלו לקבוע את דמי הכניסה. אתם יכולים לנחש את השלב הבא: השכן מאבן גבירול (למשל אני) מתקשר לשאול כמה עולה מנוי, ולוקה בהתקף חולשה כשהוא שומע את התשובה (100 אלף שקל לשנה, נניח. מתאים לך אדוני?). ככה, בחסות החוק, או לפחות באמצעות הגמשתו, הופכים שטח ציבורי לגטו סגור ומסוגר.

אל תטמאו את המים של העשירים

איך אני יודע שזה מה שיהיה? כי זה כבר קרה. אבל בדיוק. בפרויקט היוקרה המשוריין "רובע לב העיר", שקיים כעשרים שנה, יש בריכה, חמודה לפי העדויות, שעל פי התנאים המקוריים הייתה אמורה להיות פתוחה לרווחה לשימושו של הציבור הרחב. זה חשוב, מפני שבתל אביב באמת אין בריכות (למעט בריכת גורדון, שהמים הקפואים והמלוחים שלה לא מתאימים לכל אחד, בעיקר אם הוא מתחת לגיל 15). אני מתכוון לעיר עצמה, למאות אלפי אנשים שכדי לבלות עם הילדים כמה שעות מרעננות צריכים לעמוד בפקקים בדרך לאחת השכונות הפרבריות החובקות את העיר.

ובכן, הבריכה ברובע לב העיר הייתה אמורה לעמוד לרשות הציבור. רק שגם שם, קביעת התעריף נתונה בידי דיירי המתחם. פעם שלחנו כתבת של גל"צ לנסות להתקבל לבריכה היוקרתית. אחרי שגמרו להסתכל עליה בתימהון, העבירו אותה מהשוער למנהל, מהמנהל לחברת האחזקה, משם למזכירה, ולבסוף דרשו ממנה משהו כמו עשרת אלפים שקל לחודש. חבל שלא היה לנו תקציב לשלם. מעניין מה היו עושים אז.

שיהיה ברור: זה לא סיפור תל אביבי. זה משל על ישראל 2012. יש במדינה אסונות גדולים מזה, זו בסך הכל בריכה, אבל ספק אם יש הרבה דברים שמסמלים בצורה מדויקת יותר את החברה המגעילה שהפכנו להיות. חברה שבה האולטרה-עשירים מסתגרים במתחמים מבוצרים, שוכרים את מיטב עורכי הדין כדי להעניק לחוק פרשנות יצירתית ודואגים שהמוני בית ישראל יישארו בחוץ, במרחק בטוח. מי שאמורים להגן על האינטרס הציבורי נכשלים בתפקידם, אם בשל השחתה ואם מחולשה. אם חשבתם שקאסטות יש רק בהודו, אתם מוזמנים להגיע לכניסה של הבריכה במגדל ג'י, או לזו של רובע לב העיר. החוק לצידכם, והוא אומר שמותר לכם להיכנס. במציאות, אין מצב שייתנו לכם לטמא את המים של קאסטת העשירים.

>> הטור הקודם שלי: מחירי המזון בעולם עולים
>> איך שרי אריסון הייתה מסתדרת בלי ירושה?