בעוד כמה דקות אני צריך לצאת מהבית, והמחשבה הזו מטילה עליי אימה. שוב כיכר הבימה. הכיכר המפורסמת שעיריית תל אביב כה מתגאה בה - בחודשי החורף ובערבי הקיץ היא באמת נהדרת - מתפקדת בשעות האלה, שעות הצהריים הקשות, כמשטח צלייה, והבעיה היא שהמשטח הזה נמצא במסלול שבו אני צריך לעבור כמה פעמים ביום. אם פעם שאלתם את עצמכם לפשר הצירוף "מדבר עירוני", אתם מוזמנים לחוות את כיכר הבימה בצהרי יום קיץ (לא שבמאי או בספטמבר המצב מזהיר): מתחם רותח, בוהק, מסנוור וחורך, שומם לחלוטין - מכיוון ששום בן אנוש לא יכול לשרוד בתנאים האלה - שאין בו אפילו פיסת מסתור קטנה מפני השמש הים תיכונית האכזרית. זה רק אתה, המרצפות הבהירות מדי, הכדור הלוהט שבשמיים והתהיות שלעולם לא נגמרות: על מה לעזאזל חשבו שם בעירייה כשאישרו את התוכנית של הכיכר? אני יודע בוודאות על מה הם לא חשבו: עלינו - מי שחיים בעיר הזו וצריכים לצלוח את הכיכר על בסיס יומי.
לכן, באופן טבעי, חשתי הזדהות עמוקה כשפגשתי את התמונה של כיכר הבימה בתערוכה הנהדרת "צל ערים" שמוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב בחולון. כיכר הבימה לא לבד שם כמובן: ד"ר מרטין וייל, הוגה ויוזם התערוכה, והצלם בני גם זו לטובה, חרשו את הארץ ותיעדו את האין-צל, את מכת השמש שסופגים מיליוני ישראלים שסובלים ממעשי ידיהם של ראשי ערים אטומים, אדריכלים מנותקים ומתכננים שחושבים על כל פרט - חוץ מעל הפרט שהולך על המדרכה ועובר טיגון עמוק.
כבר לא מייצרים רחובות מוצלים
יש מעט ישראלים שאפשר לומר עליהם בלב שלם שהם אנשים עם חזון; מרטין וייל הוא אחד כזה. האיש שחלם את חירייה - מפלצת אשפה שהפכה לפארק פורח - החליט להשמיע את זעקת הישראלים המשוועים לצל. המחסור בצל הוא מסוג הדברים שלעולם לא יתורגמו למחאה חברתית, כי אנחנו נוטים להתייחס אליהם כאל גזירת גורל. אבל לא גורל ולא נעליים: העובדה שהמרחב הישראלי בכלל והעירוני בפרט לא מספיק מוצל היא תוצאה ישירה של תפיסות תכנוניות כושלות וסדר עדיפויות מעוות.
זה מתחיל ברצון המטופש להידמות לאירופה: דוחפים כיכרות רחבות ידיים וחשופות בכל מיני מקומות שבהם הן לא נחוצות. מה שמתאים לברלין או פריז לא יכול לעבור בבאר שבע או אשדוד. מה ששם מהווה מרחב עירוני מזמין, כאן מידרדר במהירות למדבר בטון לוהט. האדריכלים יכולים לשלוט בחומרי הבנייה, אבל הם לא יכולים לשנות את האקלים.
זה ממשיך בעובדה שאין מספיק עצים, וכשכבר נוטעים עצים בוחרים - בעיקר בשנים האחרונות - בזנים שלא מספקים צל, מפני שהעצים בעלי הצל הנדיב הם גם אלה שעושים צרות למחלקת שיפור פני העיר: שולחים שורשים, משירים פירות, ובקיצור - לא ממושמעים. העיריות מעדיפות סדר ומשמעת על פני צל. הרחובות הקסומים ביותר בערי ישראל הם אלה שבהם אפשר ללכת מתחת לחופה של עצים עתיקים שניטעו אי שם במחצית הראשונה של המאה ה-20. גדלתי באזור כיכר אורדע ברמת גן ברחוב ביאליק. עד היום, כשאני מזדמן לשם, אני נהנה מהקרירות המוצלת ויודע: רחובות כאלה כבר לא מייצרים יותר.
או תחנות האוטובוס: כמה צל הן מעניקות לכם? כמה הגנה הן מספקות? בדרך כלל הן נבחרות על פי שיקולים אסתטיים או לפי שטח נדל"ן הפרסום שהן מניבות לעירייה. צל לנוסעים שממתינים הוא לא מרכיב במערכת השיקולים של בחירת התחנות. אם תערכו סיור בצהרי יום קיץ תראו אנשים ממתינים לאוטובוס בשלל זוויות משונות - בדרך כלל מאחורי התחנה, מנסים לחסות במעט הצל שהיא מטילה. הנה עוד דרך שבה מדינת ישראל מבריחה את הציבור אל המזגן של המכונית הפרטית ומנציחה את הקטסטרופה התחבורתית שלנו.
בסופו של דבר, זה לב העניין: צל הוא סוגיה חברתית. מי שזקוקים לו הם הולכי הרגל, רוכבי האופניים, ההורים שמגלגלים את עגלות הילדים, הקשישים שפוסעים לאיטם נתמכים על ידי מטפל צמוד. עבור כל אלה הצל הוא צורך קיומי, בעוד למי שמעביר את חייו בתוך מכונית ממוזגת אין צורך בצל, הוא כלל לא מודע לקיומו ולחשיבותו. ומקבלי ההחלטות והאנשים שמעצבים את דמותה של מדינת ישראל, תרתי משמע, כנראה לא מרבים ללכת ברגל. לכן הם מפקירים אותנו ומובילים מדיניות שמגרשת את הישראלים מהמדרכות, ממיתה את חוצות הערים ומפריחה את הקניונים שקרני השמש והמציאות שבחוץ לא חודרות אליהם.
קשה לי להאמין שחזון הצל הלאומי של מרטין וייל יתגשם באותה מהירות שבה זה קרה בחירייה; אבל אם ראשי הערים בישראל יסורו לתערוכה בחולון, וחשוב יותר - אם הציבור יבוא, יתרשם ויתחיל לדרוש את הצל שמגיע לו - אולי גם בין מאי לאוקטובר החיים כאן יהפכו בהדרגה לקצת יותר צוננים ונסבלים.