אחד בפה ואחד בלב - השרים הצביעו נגד חוקי הדיור

למעלה ממאה ימים חלפו מפרוץ המחאה החברתית הרחבה ביותר בהיסטוריה הישראלית. מאות אוהלים חנו בשדרות ובגנים, מאות אלפים גדשו את הרחובות וסיסמאות הצדק החברתי, מדינת הרווחה ומהפכה נישאו בפי כל. רצוי שניזכר לרגע על מה ולמה ניצתה האש, מה היה הניצוץ שעמד מאחורי הבעירה החברתית שעוד נמשכת: היה זה מצבם האומלל של מאות אלפי אזרחים, המשלמים למעלה משליש מהכנסותיהם לטובת דיור, במקרה והתמזל מזלם ויש להם האפשרות לרכוש או לשכור קורת גג. התחושה האיומה של הידחפות והשלכה החוצה מהמקום הבסיסי הזה, הבית, הייתה הזרז הראשוני להתחברות לזעקה גדולה על המצב החברתי-כלכלי בישראל.

אבל מתברר שאת העניין הזה היו מי ששכחו. הפוליטיקאים הישראלים הפגינו בשבוע הראשון של מושב הכנסת רמות אמנזיה גבוהות במיוחד, כאשר דחו בזו אחר זו את כל הצעות החוק לקידום דיור בהישג יד, סיוע בדיור ציבורי, הגבלת מחירי שכירות לדירות, ועוד ועוד.

עוד רענון קל של קורותינו בקיץ האחרון: מיד עם פרוץ המחאה בהיקפים מדהימים, הגיבה המערכת הפוליטית בפאניקה. בניסיון לשים את האצבע בסכר, שמאיים על מקום עבודתם, השתמשה הממשלה בכל טריק אפשרי. ממסיבת עיתונאים עתירת הבטחות לעתיד טוב יותר ולדיור לכולם (ובעיקר לסטודנטים), דרך התפטרות מנכ"ל משרד האוצר ורמזים על החלפת הבוס שלו ולבסוף, הקמת ועדת טרכטנברג.

השר הישראלי אחוז ההיסטריה ראה כי טוב, וכי הרעה לא כלתה אליו, וחזר לשכון לבטח על כסאו. אבל הממזרים, הארגונים החברתיים ומובילי המחאה, שינו את הכללים. במקום להתקפל הם מוסיפים לתבוע מימוש קונקרטי לדיבורים הריקים. עם חזרת הכנסת לדיונים סדירים לאחר קרוב למאה ימי פגרה, הם דחפו, בסיוע חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה, כמה דרישות כאלה. ואז הגיעו השרים ואצבעותיהם ודחו את כולן, אחת אחרי השנייה.

שרים שהמריאו גבוה עם פרוץ המחאה ואיימו במשברים קואליציוניים ומהפכים תקציביים לא היססו להצביע נגד כל מה שהפך את הדיבורים למעשים: דיור בר השגה, דיור ציבורי, סיוע לנפגעי משכנתאות, רגולציה בשוק השכירות ועוד. הרשימה ארוכה, אבל כוללת את השרים כחלון, ישי, אטיאס, סער, ליברמן ועוד.

השרים הגדילו לעשות והצביעו גם נגד חוק יסוד: זכויות חברתיות, שמבקש לעגן את הזכות לקיום בכבוד כזכות יסוד חוקתית בישראל. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, היה הצדיק בסדום, שהצביע בעד, וקומם עליו את חבריו לקואליציה.

אנחנו לא נאיביים. המשחק הפרלמנטרי הישראלי הוא משחק קואליציוני: קואליציה בעד - אופוזיציה נגד, ולהיפך. אבל כל זה שייך ליוני 2011, רגע לפני פרוץ המחאה. בסדר היום החדש, המקודם על ידי רשת רחבה של ארגונים חברתיים, התארגנויות, מאהלים, סטודנטים, מטה רוטשילד ומאות אלפי אזרחים, הפער בין מילים יפות ומעשים חייב להצטמצם. מצב בו פוליטיקאים מבקרים במאהלים ומבטיחים דיור בהישג יד, מבקרים את האוצר על אי מימון דיור ציבורי ו"מזדעזעים" ממחירי השכירות, ואז מרשים לעצמם לסכל כל הצעה ממשית לשינוי בתחום, הוא מצב בלתי נסבל.

אנחנו בתחילתה של תקופה היסטורית. המשבר הכלכלי העולמי פוגש תגובה ציבורית רחבה, המבקשת להפוך את הכלכלה לכזו המשרתת את הציבור ולא להיפך. אם לא ישכילו נציגי הציבור שלנו להפנים זאת, הם יהפכו ברגע ללא רלוונטיים.

>> לטור הקודם שלי: חברת החשמל מעדיפה שנבזבז חשמל
>> "אני לא מורה, אני עבד"