כתב האישום הזה הוא נגדנו

רועי ישב בצד ולא דיבר. כל האנשים בחדר היו מבוגרים ממנו. מילואמניקים שחזרו פצועים ממלחמת לבנון השניה: פצועים בגוף או פגועי הלם. רועי היה היחיד שם שנפצע כחייל סדיר. חמישה כדורים הוא חטף, בהיתקלות עם מחבלים, בשבת האחרונה, הארורה, של המלחמה. שני כדורים ברגל, אחד בלסת, אחד בגב, ואחד ביד. כשישבתי בחדר העריכה, מול החומר המצולם, שמתי לב שמדי פעם רועי מתכווץ, נאנק מכאבים. מסביב אנשים סיפרו על הגיהנום של הקרב, ובעיקר על הכאב של אחרי-המלחמה, על העלבון שהם סופגים יום-יום מן המערכת שאמורה לדאוג להם. עמית בראל, מילואימניק שאיבד את מאור עיניו מפיצוץ מטען בראס ביידה, אמר את זה בפשטות: "חזרנו ממלחמה כושלת. אף אחד לא חיכה לנו עם חיבוק".

ישבנו מולם, שני כתבים, במאי וצוות צילום, והבנו שהם חיכו לנו הרבה זמן. שהם צועקים עכשיו משהו שמבעבע בתוכם כבר שנתיים וחצי. הם דיברו שעות: איך הם מתגלגלים שנים בין ועדה לועדה, איך מפשיטים אותם ומודדים את אורך הצלקת, איך כל בקשה היא חריג, וכל ועדה היא רק מבוא לערר שיבוא אחריה; איך הביורוקרטים ממשיכים עד היום לדון בנחישות אם צריך להתאים את ביתו של קטוע-רגל לכיסא גלגלים; איך מה שלא אישרו לך שנתיים, נסגר פתאום בשיחה של חמש דקות עם הפקיד הבכיר; איך עולם של טבלאות וסרגלים סוגר עליהם, וסוגר וסוגר, עד שנמאס להם.

כשלושה מיליארד שקלים בשנה מגלגל אגף השיקום במשרד הבטחון, והוא עושה בכסף הזה דברים נפלאים. עובדת האגף שפגשתי בשבוע שעבר ישבה מולי עם דמעות בעיניים: היא מכירה את רוב האנשים שישבו איתנו באופן אישי. יש לה את מספרי הטלפון שלהם בזיכרון של הנייד שלה.
אבל כתב-האישום של הפצועים שמתארגנים עכשיו לפעולה לא מופנה לעובדת מאגף השיקום. גם לא לעובדות שיקום אחרות שעובדות במסירות ובאהבה.
כתב האישום הזה הוא נגדנו. נגד המדינה שידעה לשלוח את האנשים האלה למלחמה ולא ממש חיכתה להם על הגדר כשחזרו; נגד החברה כולה, שהנושא הזה לא ממש בוער לה. למה יבער, למי שנשאר בריא? למי שבעלה לא חזר עיוור מלבנון? למי שהמלחמה הזאת דילגה עליו?

ב 1949 ספרה מדינת ישראל 6000 הרוגים ועשרות אלפי פצועים במלחמת העצמאות. מותר להניח שרובם זכו לקבל מן המדינה הרבה פחות מפצועי לבנון השניה. לישראל של 1949 לא היו פרוטזות ביוניות לחלק לנכים, לא מכוניות מותאמות לקטועי רגליים, ולא שיטות טיפול חדשניות בהלומי קרב. אבל תחושת-הקולקטיב פיצתה כנראה על כל השאר. היא הולידה גם את הנכונות להקרבה, וגם את התמיכה שאחריה.
ישראל של 2009 היא באמת מדינה אחרת: עשירה יותר וסולידרית פחות.
רק דבר אחד נשאר כשהיה: עדיין הארץ הזאת שולחת את בניה למלחמה.
ודבר אחד מייחד דווקא את פצועי המלחמה של קיץ 2006: זאת היתה מלחמה נטולת תהילה, אולי היחידה בתולדות המדינה שנתפסה ככישלון צבאי מוחץ.
זה ניכר מאוד כשששומעים אותם: ספק אם כך נשמעים נכי המלחמות האחרות.
פצועי מלחמת לבנון השניה שמתארגנים כעת למאבק אומרים בכאב שהמדינה דפקה להם נפקדות. בפעם השנייה הם נשארו לבד. במאבק בביורוקרטיה האינסופית, ובמאבק על השפיות הנפשית, ובמאבק בכאבי הגוף, ובסיוטי הנפש.

כשרועי התחיל לדבר הוא סיפר שכל משככי הכאבים חדלו להשפיע במקרה שלו. הוא סובל מכאבים כרוניים, כמעט לא ישן בלילה. הוא עבר כבר סידרה של ניתוחים בלסת, ויצטרך עוד ניתוח אחד לפחות. ואז הוא התחיל לדבר ביורוקרטיה: כמה פעמים טרטרו אותו ממשרד למשרד, ואיך הסבירו לו שהוא צריך רופא שיניים, למרות שברור שהוא צריך מומחה פה ולסת, ואיך הבטיחו לחזור אליו בתוך שבוע, וגם אחרי שבועיים לא היה עם מי לדבר, ואיך שלוש עשרה פעמים הגיע לטיפול בבית חולים עם הפנייה לא נכונה, כי מישהו נתן לו טופס עם קוד שגוי. "ספרתי 13 פעמים", הוא מוודא שקלטנו, "אני לא סתם זורק מספר".
באגף השיקום בטח יגידו שתקלות קורות. שיש מה לתקן. שהם מוכנים לקחת את הפרטים ולבדוק מה קרה במקרה של רועי או של איציק או של דובי.
אין סיבה לכפור בכנותם של ראשי האגף. יש שם לא מעט אנשים עם רצון טוב.
גם הפצועים אומרים את זה. הם רק תובעים עכשיו לגייס את הרצון הטוב הזה למהפיכה של ממש, לא לתיקוני-שוליים. הם רוצים לנער את השיטה, להציע לה דרכים להיות אישית יותר וביורוקרטית פחות. אגף השיקום יכול לנסח תגובות קטנות וקטנוניות, או להיענות לאתגר: לראות באנשים האלה בעלי ברית שלו, ולא קוטרים שעומדים על המקח.

לפצועים שפגשנו יש רעיונות קונקרטיים. הם מדברים על בניית סל שיקום אישי, על גישה שתתמקד בצרכיו האינדיבידואליים של הפצוע, שתשתף אותו בתהליך השיקום שלו. כך הטבלאות יכילו מראש את החריג, ולא יתישו אותו עד שכוחותיו יכלו.
רועי מודה שהוא מותש. הוא רק בן 23. אולי בגלל זה הוא בטוח שאם רק יסיים את השיקום הפיסי, יוכל להתחיל את השיקום הנפשי. החלום שלו לנסוע מכאן לדרום אמריקה, ברגע שהרופאים ירשו לו.
המבוגרים בחבורה ניסו להסביר לו שלבנון תחכה לו גם כשיחזור מברזיל, שאין טראק שימחק את הטראומה. רועי כאילו לא רצה לשמוע: הוא סופר ביחד את שלוש השנים בנח"ל ואת השנתיים וחצי בין בתי חולים. "ואני צריך את החמש וחצי שנים האלה עכשיו לקחת, ופשוט לשים על זה טיפקס. לאט לאט, עד שאני אצליח".
אפשר להסביר לרועי שעוד לא הומצא הטיפקס שימחק את הכאב.
ואפשר פשוט לעזור לו, כדי שיכאב פחות.