איפה נמצא "האי המחייך" - ולמה כדאי גם לכם להיות שם?

כן, אני מודה, רציתי לנסוע, לברוח מהכול. ומהר. כמו הרבה אנשים סביבי, נמאס לי מהרעש של חיי היומיומיים. הייתי קצת מתוסכל והסתכלתי באי נחת על ההמונים הלחוצים הממהרים ברחובות, שרויים במרדף בלתי פוסק אחרי חיים, סידורים, השגת מותרות והנאות - שממילא אף פעם אינם מספיקים לאף אחד.

כצלם מקצועי - ובכלל כאמן - אני מניח שמה שיותר גרוע ממצלמה פשוטה זה מוח מנוון, מרוקן מיצירתיות. אתם יכולים לקרוא לזה חסימה ויזואלית של צלמים. ובדיוק כמו האייפון המשומש שלי בסוף היום - גם אני הייתי צריך להיטען מחדש.

אז לאן לנסוע? כבן של שליחים טיילתי בעולם מאז שהייתי ילד צעיר פעור עיניים, ובמשך שנים רבות מצאתי את עצמי ממלמל שוב ושוב תוך כדי עלעול בגלויות ובתמונות ישנות, "ראיתי את זה, עשיתי את זה ...done that ,."Been there

יום אחד, כשגלשתי באינטרנט, נתקלתי ביעד שנמצא הרחק מהמסלול המקובל של המטיילים הישראלים: הפיליפינים. ממש בצד השני של העולם. אחד המקומות הפחות מתוירים, פחות ידועים, בהחלט לא מקום שפוקדים אותו תיירי הנופשונים של סופי שבוע. כיביתי את מצב חיי העיר המהירים והדלקתי את מצב הרוח להרפתקנות. עם מעט מאוד מידע על היעד החדש שלי, עליתי על הטיסה הראשונה למנילה, בעיניים עצומות ובראש פתוח (וכמובן עם המצלמה שלי ועם 17 מיליון עדשות).

לוחצים על כפתור רגיעה

כשהגעתי הבנתי שכנראה חצי מכמות השמש היומית בקו המשווה נוחתת בצד הזה של כדור הארץ. זה היה אמצע הקיץ הקופח במנילה, אך עשה רושם שהאנשים נהנים מהשמש. הרבה מאוד שמש. מנילה היא כמו הרבה ערים גדולות בעולם, עם מסות עצומות של אנשים המסתובבים ברחובות. אך בניגוד לערים אחרות התרשמתי שהתושבים עצמם נראים מרוצים להסתובב במסה גדולה, במעין קצב הרמוני משלהם.

אחרי כמה ימים במנילה, הבנתי שהתכונה המקסימה ביותר של הפיליפינים היא החיוך, שהוא ממש אמיתי וכן, הוא לעולם לא יורד להם מהפנים. עושה רושם שהם מאושרים עם מה שיש להם. אצלנו בישראל, אנו תמיד רצים, תמיד עסוקים בלסדר דבר פה, דבר שם. לעומתנו, הפיליפיני הטיפוסי הרבה יותר רגוע, מסביר פנים ופחות לחוץ, כאילו נולדו עם כפתור רגיעה שגורם להם לקחת את החיים יותר בקלות.

ביציאה משדה התעופה סיפרו לי שהפיליפינים הם הבירה העולמית של הודעות סמס. הם שולחים קרוב ל-1.4 מיליארד הודעות טקסט מדי יום(!) ובחגים כמו כריסמס או ולנטיין יש כל-כך הרבה הודעות, שחלקן לא מגיעות בזמן, מפני שהמערכת נופלת מרוב עומס.

מטרופולין מנילה מרגיש כמו כל עיר ענקית אחרת שיש בה עשרים מיליון תושבים. אך בשונה ממקומות אחרים, על אף הווייב המודרני, מנילה עדיין מקבלת אותך בחמימות כאילו תמיד היית חלק ממנה.

הסתובבתי לי קצת במקאטי, אזור העסקים המרכזי של הפיליפינים, וברובע פורט בוניפציו (Fort Bonifacio), האורבניים. אלה יכולים להתחרות בקלות עם רבות מהערים המודרניות והמעוצבות שביקרתי בהן.

מה שהדהים אותי במיוחד היו הקניונים. שלושה מתוך עשרת הקניונים הגדולים בעולם נמצאים בפיליפינים, ברדיוס של עשרים קילומטרים זה מזה. הם כל-כך גדולים, שניתן להסתובב בתוכם גם באופן ממונע. בקניונים האלה יש כל מה שתרצו - מרפאות, עורכי דין ואפילו כנסיות, כך שאפשר לקנות עכשיו ולהתפלל אחר כך. בפעם הבאה שבה עובדים זרים מהפיליפינים יגידו לכם שהקניונים שלהם גדולים - כדאי שתאמינו.

אפרופו אזור העסקים, מתברר שאחת המורשות של הקהילה היהודית בפיליפינים לפני מלחמת העולם השנייה היא הקמת הבורסה במקאטי בשנת 1920. זה המקום לציין עובדה שלא ידועה לרבים: ב-19 בנובמבר 1938 יצאו אלפי פיליפינים לרחובות במחאה נגד אירועי ליל הבדולח ונגד רדיפת היהודים בכלל. הנשיא מנואל קזון אישר הנפקת עשרת אלפים ויזות לפליטים יהודים מאירופה, כאשר שאר דלתות העולם נסגרו בפניהם. לאחר מכן הוא תרם מאדמותיו שלו לפליטי השואה, ונתן להם הזדמנויות כלכליות רבות. הפיליפינים גם הייתה המדינה היחידה באסיה שהצביעה בעד כינון מדינת ישראל בהצבעה המפורסמת באו"ם.

אף שהפיליפינים היא מדינה קתולית מובהקת, היא ידועה כמדינה ללא אנטישמיות.

חתונה בין מזרח ומערב

מה לגבי האוכל? המטבח הפיליפיני הוא פיוז'ן. כמעט כל מנה כאן היא חתונה בין מזרח ומערב. יש מנות שהן, לטעמי, עדינות ומתוחכמות דיין לארוחה של חמישה כוכבים, ויש מנות מהירות שלוקח חמש דקות להכין, הן יכולות להשביע גדוד, ועדיין לשמור על הטעם הנפלא של ארוחה ביתית חמה ומזינה.

המאכל הלאומי מכונה אדובו (בשר מושרה בחומץ עם רוטב סויה), אוחז בטעם ספרדי מובהק (בכל זאת, יותר ממאתיים שנה של כיבוש ספרדי השאירו חותם), ומשלב את החיבה הפיליפינית למתוק ולפיקנטי (שמעתי שיש בתל אביב אפילו אדובו כשר). ההרפתקנים במיוחד יכולים לנסות את המאכל המפורסם מהסדרה Fear Factor, באלוט - ביצת אווז מופרית ומורתחת, וכן את מרק הדם המכונה דינגואן. ותזכרו, אם אתם רואים מנה שנראית כאלו בושלה בשוקולד נוזלי - זה לא תמיד שוקולד.

ישנו גם הלצ'ון, שמוגש באירועים מיוחדים - חזיר שלם צלוי על האש עם תפוח אדום מבריק נעוץ בפיו, מאכל בהשראת המטבח הסיני. אולי תופתעו בהתחלה מהמראה, אבל כדאי שתתעשתו מהר, כי הלצ'ון הטעים הזה לא יישאר על השולחן זמן רב, ואתם תישארו רק עם התפוח.

עכשיו הייתי מוכן לצאת ולראות את שאר המדינה. יצאתי לצפון האי לוזון, אורורה (מילולית: השחר; נקרא על-שם אורורה קזון, אשתו של הנשיא קזון, זה שהציל פליטים יהודים בתקופת השואה) הוא מחוז קטן, בערך 1% מכל שטחה של הפיליפינים, הפונה לעבר האוקיינוס השקט. החיבור עם האי לוזון הוא דרך הררית צרה המתפתלת סביב רכס הרי סיירה מדרה.

יצאתי להסתובב בלי מפה בבירת מחוז אורורה, באלר. אין לי דרך להסביר את הצבעים המדהימים ששלטו שם: הים הכחול על גווניו השונים, החופים הלבנים הבתוליים לאורך כל הדרך, ועד הגבעות המוריקות בצבען העז, והבונוס הגדול מכולם - שום תייר ישראלי רועש שיקלקל לי את הרגע.

בעיר באלר יש תחושה כפרית מחוספסת, כאילו הזמן עובר כאן לאט יותר. חמש דקות מהיציאה מהעיר, והגעתי לאיי אניאו הבולטים מהים הפתוח כמו קצוות של קליעים עם ירק בפסגותיהם. אך אל תטעו, האיים הקטנים האלה, שפורצים מהמים, נראים קטנים אך הם יאתגרו גם את מטפסי ההרים המנוסים ביותר.

חוץ מהנוף הנפלא והחוף, אנשים באים הנה גם בשביל צלילה וגלישה (כן הסוד נחשף, הצלילות והגלישות מן הטובות בעולם הן בפיליפינים).

ישבתי על חוף הים כשהבריזה הנעימה מהאוקיינוס השקט מקררת את גופי. כל החוף עמד לרשותי, כאלו שמי שגר שם הזמין את המקום לכל היום ובחינם רק עבורי. התחלתי להבין מדוע הפיליפינים כמעט תמיד מרוצים ונמצאים בכזו הרמוניה שלמה עם הטבע. איך לא יהיו; כשהם נמצאים בין הים האדיר וההרים הנישאים, לא נשארת להם ברירה אלא להיות שמחים בתכנון האדיר של הטבע (מיהרתי לרשום תזכיר לעצמי: לעמוד נפעם ולהיות שמח שאתה חלק מזה).

כמה ילדים קטנים וסקרנים מתאספים סביבי. הם שואלים לשמי, מהיכן הגעתי ומה הביא אותי לכפר הקטן שלהם. סביר להניח שזוהי הפעם הראשונה שהם רואים תייר מערבי מסתובב לבד על החוף. והפתעה: הם מדברים אנגלית שוטפת! אני לא "הכי" מחובר לילדים, לפחות אלה שאני מכיר מישראל, אבל החברים החדשים הקטנים שלי במהרה התחילו לומר את שמי בעליצות ולשחק איתי על החוף, כמו ילדים תמימים שמצאו חיית מחמד חדשה להביא הביתה לאימא.

נשארתי שם עוד כמה ימים, עם שייק מנגו ביד אחת (המנגו בפיליפינים הוא הטוב ביותר שטעמתי עד כה) ומצלמה בשנייה. לאחר כמה ימים של פיזוז על חופי אורורה איחלתי לאורורה שלום ובבקשה גם להתראות. אם 1% מהפיליפינים יכול לספק לי כל-כך הרבה אושר - אני רוצה לראות את שאר ה-99% בבקשה.

הצלילה הטובה בעולם

אם אתם חושבים שראיתם את החופים הבתוליים ומקומות הצלילה הטובים בעולם, אני מוכן להתערב על שייק המנגו האחרון שלי שעדיין לא ראיתם את הטוב ביותר. פאגודפוד, עיר שקטה בקצה מחוז אילוקוס נורטה, היא ה-דבר. זהו גם הקצה העליון של האי הראשי בפיליפינים, לוזון. למרות ריחוקו (עשר שעות ממנילה) הוא יעד פופולרי מאוד לצלילה ולגלישה לתיירים מקומיים וחיצוניים כאחד. שווה-שווה-שווה, אין שום דרך אחרת לתאר זאת. נופש מושלם, נוף פראי, עוצמתי ויפה, ואנשים מקסימים שנותנים לך הרגשה שאתה מרכז היקום כולו. וכל זה עוד לפני שטבלתי אצבע אחת מכף רגלי השמאלית במימי הטורקיז הנדירים.

ויגן היא הבירה של מחוז אילוקוס סור, אשר פונה לעבר ים הפיליפינים המערבי. סמטאותיה הארוכות, אחוזות עתיקות בסגנון ספרדי ורחובות מרוצפים אבנים עתיקות נראים כאילו נשארו ללא שינוי מאז המאה ה-16, מה שגורם להם להיות מיוחדים במינם באסיה. במרכזה של ויגן נתקלתי בקאיה קריסולוגו, או רחוב קריסולוגו, שהוא בטח האב הקדמון של הקניונים העצומים במנילה, עם החנויות הקטנות והעתיקות שובות הלב שבו, המלאות במזכרות ובאוכל מיובש המסודרים בצורה יפהפייה.

ויגן היא עיר הולדתו של הנשיא הפיליפיני אלפידו קווירינו, שגם הוא, כמו הנשיא קזון, תמך ביהודים והיה בעד הקמת מדינת ישראל ב-1947. הנשיא קווירינו היה חבר טוב של הקהילה היהודית במנילה. כהכרה בתמיכתו בכינון מדינת ישראל בתקופה ההיא, הקהילה היהודית במנילה תרמה לנטיעת 600 עצים על-שמו ביער השלום בגליל העליון, שמחציתו מכונה פארק קווירינו.

המעדן המקומי כאן הוא בשר מטוגן בשם באגנט, רצוי תוך כדי גם לגמוע משקה אלכוהולי בייצור מקומי, שעשוי מקנה סוכר מותסס ושמו באסי. המקומיים כאן, הידועים כאילוקנוס, ידועים בשל חסכנותם בכסף אך נדיבותם בהכנסת אורחים - אני יכול להעיד על כך. חבר, תעביר לי עוד באסי בבקשה.

>> גם אתם נוסעים לפיליפינים? תעשו לנו לייק ושתפו את החברים שלכם
>> דרך המוזיקה: תחנות מוזיקליות ברחבי העולם