חדשות
מומלץ בקור
מפלים קפואים, אופנועי שלג, קפיצות סקי, דובי קוטב, ארמון קרח ומסע אל לב הים הקפוא. לפלנד מציגה: עידן הקרח
האיילים והעיר הגדולה
הקור מתחיל לחדור את מעטפת הפליז ואת שכבת הביגוד התרמי שמתחתיה, וההמתנה ליריית הזינוק של המירוץ הופכת למצמררת, וביותר ממובן אחד. ברקע כרוז רעשן, שמשגר מדי פעם איזו מילה באנגלית רצוצה; מצלמות הטלוויזיה של הערוץ המקומי מתמקמות בזוויות אחדות לאורך המסלול, מוכנות לשידור הישיר; ממול דוכן רחוב מעלה אדים עם תבשיל בשר איילים, תפוחי אדמה לוהטים ודגיגונים מוקפצים, לצדו דוכן למכירת דגים קפואים; והנה יוצא המקצה הראשון אל הדרך. המתח בשיאו, והאדרנלין מרחיב את כלי הדם.
זה אמנם נשמע כמו פרק מסיפור אגדה כמו נילס הולגרסן ומסע הפלאים שלו עם אווזי הבר, אבל זוהי לפלנד, אגדה בשר ודם - חבל ארץ הנפרס בצפון הרחוק של אירופה, על שטחיהן של פינלנד, שוודיה, רוסיה ונורבגיה. רובניימי היא בירתה של לפלנד הפינית. רובניימי, אם לא ידעתם (ואין מה להתבייש, מדובר בטריוויה למקצוענים), היא העיר הגדולה באירופה מבחינה השטח המוניציפלי שהיא חולשת עליו - כ-8,000 קילומטרים רבועים, שזה פי שבעה מפריז ופי חמישה מלונדון. ועדיין, עם שישים אלף תושבים (בשבוע שבו כולם-כולם כאן), היא מזכירה יותר מועצה מקומית משודרגת בישראל מאשר "העיר הגדולה באירופה". יש בה מלונות אחדים סבירים, כמה ברים לא רעים בכלל, היכל תרבות מעוצב היטב, ספרייה עירונית פעילה, קצת שופינג לא מאוד זול, המקדונלד'ס הצפוני ביותר בעולם, ו-H&M כבר אמרנו; אבל זהו, פחות או יותר, מבחינה אורבנית.
הכי רחוק מישראל
פינלנד וישראל חולקות את אותו אזור זמן, וגם הדגל של שתיהן בצבעי כחול ולבן, אבל פה בערך נגמר הדמיון. בסך-הכול חמש שעות טיסה צפונה, ותמונת ראי הפוכה להוויה הישראלית ולתרבותה נגלית על כל צעד ושעל. 35 מעלות מיוזעות הותרנו מאחור בשרב הפתאומי שנכפה על ארצנו במארס החולף, לטובת טמפרטורות שצונחות עמוק אל מתחת לאפס, וקשה להאמין שאנחנו על אותה הפלנטה בכלל. סבטלנה, שבמקור נולדה בחלקה הרוסי של לפלנד, וכיום מתגוררת בטריטוריה הפינית, מזדעזעת לשמע הטמפרטורות בישראל. אנחנו פוסעים בשמורת הטבע הקסומה ואטונקי. "זה בטח נורא", היא מלינה. אני מנסה להתגונן שגם כאן זה לא פיקניק, אבל היא לא משתכנעת ושולפת ג'וקר: "לנו יש סאונה כדי להתמודד עם הקור. אין כמו להיכנס לסאונה מהבילה - זה מחיה את הגוף ואת הנפש". "על מזגן שמעת?", אני נחוש לנצח בדו-קרב הקטבים, אבל המחשבה קופאת לה באיבה. 1.6 מיליון סאונות יש בפינלנד, אלה הנתונים הרשמיים, על אוכלוסייה של מעט יותר מחמישה מיליון איש, וסבטלנה מספרת שאפילו כשהייתה סטודנטית ושכרה דירת סטודיו בגודל ארבעים מטרים רבועים, על סאונה בדירה היא לא ויתרה.
אנו חוצים את הגשר ונתקלים בבני משפחה מקומית המציתה אש בפינה המוסדרת למטרה זו. האב צולה נקניקיות בלב היער, גור ההסקי משתובב לצדם, מזנק אל תוך השלג העמוק, מעיר את העצים מן התרדמת שאליה נקלעו, ותחושת חמימות ממלאת את הגוף. אני מנסה לדמיין כיצד היה נראה היער הזה לולא נפתחה בו פינת מנגל ישראלית, ושוב קר לי. הפעם מן הבושה. הכבוד הזה של הפיניים לטבע מעורר קנאה. כחלק מחוק זכות המעבר החופשי, בפינלנד ובסקנדינביה כולה, יכול אדם לנוע בכל שטח שבו הוא חפץ, לקטוף פטריות וגם לקמזץ נקניקיות באין מפריע. הטבע לא רשום בטאבו על-שמו של מינהל המקרקעין המסואב או על-שמו של בעל ההון התורן - הטבע הוא של כולם: אין גדרות, אין חומות, ואפילו כבלי החשמל עוברים מתחת לאדמה (פרט לדרכים הראשיות, שם הם תלויים לצד הכבישים). גם את הג'יפים ואת שאר מפלצות הסטטוס המזהמות אפשר להשאיר בבית - הכניסה בליווי מנוע אסורה.
לונה פארק למבוגרים
עוד קודם לארוחת הערב - שכללה לרוב דגי סלמון מעולים, מרק פטריות יער סמיך ומשובח ויין אוכמניות מתקתק - קינחנו את הימים באתר הסקי הסמוך לרובניימי, שגם מואר בערב. לא מדובר באתר דוגמת אלה שמציעים האלפים באיטליה, בשווייץ, באוסטריה או בצרפת, אין לטפח תקוות שווא; אבל לחובבי הז'אנר שמעוניינים לחלץ עצמות ולשמור על כשירות, מדובר בצ'ופר לא מבוטל "על הדרך".
לחובבי האקסטרים מציע אתר הסקי המקומי שתי אטרקציות ראויות למדי - רמפת שעשועים איכותית לגולשי הסנובורד, ומקפצות בגבהים משתנים לדאייה מרהיבה באוויר. זה עתה הסתיימה לה אולימפיאדת החורף המרתקת בוונקובר ובה קרבות האוויר-אוויר בין הקופצים היפנים לבין עמיתיהם האמריקאים והצפון אירופים, והנה נגלית הזדמנות לראות איך הכול מתחיל. כיצד ילד בן 5 עולה למקפצה בגובה עשרים מטרים ללא כל מורא. איך אחותו בת ה-10 כבר עולה למקפצה החצי אולימפית ודואה כמה עשרות מטרים באוויר, בדרך אל הנחיתה המושלמת. המילים נעתקות.
קשה להירדם בלפלנד. לא בגלל הלילות הלבנים. אלה יגיעו רק בקיץ. זו הציפייה שמשאירה את העיניים פקוחות. כך, מדי לילה מיקמתי את מיטתי אל מול החלון והמתנתי. חיכיתי בסבלנות שהוא יבוא - הזוהר הצפוני. איזו הזדמנות נוספת תהיה לנו להיפגש, פיללתי, הוא חייב להגיע, חייב. אולי זה קרה באותם הימים בחודש מארס, אבל אני בכל זאת נרדמתי, לאגור כוחות ליום הבא, כשמחשבה מאחדת בין פינלנד לישראל בכל זאת עולה במוחי. כאן, כמו בארץ, זוהר הוא המלך. כל מקום והזוהר שלו.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
