אין תמונה
מבוכים ודרקונים - גירסת חוף הים

כשהירח נעלם בשמיים, ואנחנו חצינו עוד גל אבנים חלקלק ליד מצוקי החוף, ראינו פתאום את הגדר. זאת לא הייתה סתם גדר – אלא חומה גבוהה גבוהה עם סלסולים מרושעים בקצה, שממשיכה לתוך הים באמצעות שובר גלים מבטון. אין שום דרך לעקוף, שום סיכוי לטפס מלמעלה. הרוע בהתגלמותו עמד ממש מולנו, ומגדל שמירה מרתיע דאג לסנוור אותנו – האויבים הגדולים – באורות הרתעה.

חוויות כאלה ואחרות הן מסוג הדברים שנתקלים בהם כאשר מנסים לצאת לטיול לילי תמים על שפת הים במרכז הארץ. נקודת ההתחלה שלנו היא חוף אולגה. היעד: תל אביב, או בית ינאי, או סתם מה שנמצא בדרך. באמת לא חשוב לנו לאן, אבל מבט במפה הטעה אותנו להסיק שהדרך תהיה נטולת מבצרים מימי מלחמת העולם הראשונה. דרך אולגה-בית ינאי היא מסלול מכשולים שלא ראיתם כדוגמתו – ואנחנו שם כדי לבדוק איך, לעזאזל, עוברים אותו בלי לטבוע.

מכשול ראשון: זהירות, אבנים

גבעת אולגה היא נספח חדרתי מלא פוטנציאל שנשכח בין עלייה אחת למשנתה, והפך ליצור מוזנח אך מלא התרחשות על אחד החופים היפים בארץ. הלילה כבר ירד, ואנחנו התארגנו בביתנו על מנת לצאת לטיול בעולם השוכן מעבר לגבולות השכונה. לא קשה להגיע אליהם – זה נמצא ממש במרחק ארבע דקות הליכה. חוף הים של אולגה הוא דרדרת מצוקית לתוך הים, שמשאירה המון מקום למפרצים ושוניות סלעים, וגם המון בעלי חיים וכלבים מקומיים. בבריכות הסודיות שמתחבאות מאחורי כל מצוק אפשר למצוא מקום שקט לנוח או לשחות בפרטיות, בעוד שמהמצוק אפשר להשקיף על הים השחור והאינסופי (וגם על כל אלה שחשבו שמצאו פרטיות). בשלב מסוים, מצוק חד במיוחד מחייב אותנו לטפס חזרה ולהמשיך מלמעלה, ואנחנו עושים כדבריו. לא מתווכחים עם מצוקים.

מכשול שני: שכונת הרוחות

הקצה הדרומי של אולגה. סוף העולם. גן שעשועים עזוב (או אולי הייתה זו השעה המאוחרת) מעיף את נדנדותיו אנה ואנה מבלי שאיש יישב עליהן. רחשים מסוכנים נשמעים ממרחק, מכיוון העצים. ובכן לא עצים, כי אם יער עבות קודר שמעולם לא הבחנו בקיומו. חציית גן הרוחות לכיוון הים מתבצעת בזחילה, ולקראת החוף אנחנו מגלים את הסביבה הכי כיפית שאפשר למצוא במישור החוף: דיונות. דיונות מכאן ומכאן, חסרות כל שביל ודרך, רק צריך להמשיך ללכת במקביל לחוף ולהתרחק מהיער השחור. על המפה מופיע סימון כחול שמוביל ממש עד מכמורת – אבל הלילה אנחנו לא בעניין של סימונים. הדיונות מאפשרות הרבה הליכה לאיבוד ויש לנו רקע אגדתי משובח – בכל זאת, מיער כמו זה שלידנו יכולות לצאת רק מכשפות רעות.

מכשול שלישי: עמק האש

מרגע שעוברים את ים הדיונות, מבחינים בעמק האש. אנשי השבט הפוסט-מודרני מגיעים לכאן כשהם מנסים לברוח מעוגמת הנפש התמידית שבה הם שרויים. הם מביאים את חבריהם וחברותיהם ומדליקים אש באמצעות חומרים משונים שקנו בסופרמרקט, שותים אלכוהול כדי להצליח לנהל שיחה עם כל האנשים האלה שהם בכלל לא ממש מכירים ואחר כך פוצחים בטקסי התבגרות מוזרים הכוללים ריצה ערומה למים. עכשיו הם פרוסים מולנו, בחבורות חבורות, מדורות מדורות ואפילו גיטרה, כאילו היו גדוד פלמ"חניקים הורמונלי. העמק יפה וזוהר ואנחנו גם מתיישבים, כדי לשתות קצת תה, תוך שאנו נזהרים שלא לקיים תקשורת משמעותית עם בני השבטים, שהרי מסוכנים הם. לבסוף אנחנו נוכחים לדעת ששכחנו את הפינג'אן בבית וכי נאלץ לשוחח עימם. "סליחה, יש לך פינג'אן?" - משפט פתיחה נהדר בעמק האש, שבדרך כלל ילווה בהזמנה לשירה בציבור. נסו את זה, רוב הסיכויים שתצאו מזה בחיים. רק אל תשכחו להגיע מוכנים - עם עלי נענע.

מכשול רביעי: המבצר

טיולים בשרון: ילד עם עפיפון בחף מכמורת
מכמורת

משמאלנו כבר רואים את מכמורת, ועתה יש לטפס על כמה מצוקים, דרך המים, על מנת לעבור. לא נורא, נתקלנו בבעיות שוליות כאלה בעבר, אך כאן מפתיע אותנו עניין חדש: אותה גדר נוראה, שחוסמת כל דרך מעבר במים או ביבשה. בדיוק דילגנו מטה מהמצוק, מה שאומר שהדרך חזרה תהיה כמעט בלתי אפשרית לביצוע, שלא לומר מערבת שחייה. האם ניאלץ לכבוש את ההר? שובר גלים ארוך ממשיך לתוך הים השחור עם גדר התיל, ואנחנו מבינים שאין ברירה - ניאלץ לעקוף את הגדר בחסות החשיכה.
מבוהלים, אנחנו נצמדים לגדר בכל גופנו ומהלכים על קצת האצבעות, עד לקצה הבטון. זרקור עצום מהבהב מסביב בעוד אנו מחליקים את גופנו אל העבר השני וממשיכים בהליכת ספיידרמן, צמודים לגדר ומפללים לטוב. עם הכניסה למבצר, בזחילה דרך הים, כל רצוננו מסתכם במציאת השער הראשי. אך גם פעולה פשוטה שכזו לא מתבצעת בקלות, שכן מבוך שלם של הטעייה בנו להם כאן חברי מבואות ים (שם כיסוי למבצר), ולבסוף אנחנו מוצאים את השער, מחייכים לשומר ונסים על נפשותינו.
וכאן עלינו לתת הערת אגב: ישנה דרך לעקוף את המבצר, לו רק יודעים על קיומו מראש (והנה, עכשיו אתם יודעים). המעבר מצד החוף מסוכן מאוד ומיותר לחלוטין. חבל שלא הוסדר שם מעבר הגיוני למטיילים. שכן רצועת החוף, כך הבנתי, היא רכוש ציבורי. או אולי סתם נדמה לי - שהרי הים התיכון הוא השכן היחידי בסביבה שלא מתעב אותנו לחלוטין.
דרך אלטרנטיבית למעבר: פשוט מאוד – היכנסו ליישוב מכמורת שנושק לים ועקפו את האימה, תוך שאתם מנסחים מכתב מנומס לבעלים ומבקשים שיפנו לכם את המכשולים מהחוף. היזהרו מהתנינים.

מכשול חמישי: נהר הצבים

רק נפטרנו מהמבצר וכבר מגיעה האימה החדשה, הפעם בצורת נחל מזוהם למשעי, שכמה אנשים משולשלת החשמונאים בוודאי היו יוצאים למלחמה עתירת דם לו ידעו ששמו של המלך מתנוסס על גבי מים ירוקים. אנחנו בטוחים שנחל אלכסנדר לא באמת מזיק לרגלינו העדינות (ואם כן, אני באמת לא רוצה לדעת), אך אנו בכל זאת מקפצים מעל האבנים על מנת להימנע ממגע. בית ינאי – עוד חוף משגע, פרוס עכשיו לנגד עינינו, וכבר אין דבר שיעצור בעדנו מלהתגלגל על החולות וללכת לאחת הפינות האהובות שבין המצוקים, בצידו הדרומי של החוף, לקראת הזריחה.
יכול להיות שהים אינו המקום המומלץ לחזות בזריחה מפוארת, על שום בעיית הכיוונים הקטנטונת עם השמש, אבל מהחוף הזה ראינו המון זריחות וכל אחת מהן יפה מקודמתה, בעיקר כשהן נושקות למזח השבור שבמים ומעירות אותו מתרדמת הלילה.

פתוחים: כל הזמן.
משלמים: באולגה הכניסה חופשית (חניה בחוץ) ובבית ינאי הולכי רגל לא משלמים, אך בעונת הרחצה מכוניות משלמות 22 ש"ח.
מגיעים: לאולגה נוסעים בכביש החוף. לבאים מדרום, ממחלף בית ינאי, אחרי שתבחינו מצד שמאל בחורשה של ארבעה עצים וחצי, שהוגדרה בכתבה כ"יער עבות קודר", פנו לכיוון חדרה במחלף אולגה ועלו על הגשר. מהכיכר עם הגולש, בכניסה לאולגה, סעו ישר - אל חוף הים.
מתקשרים: בבית ינאי - 09-8666230.
מצטיידים: חרבות פלסטיק ותחתונים אדומים.

מאכזיב עד פלמחים: מדריך החופים המומלצים