בואו נימלט מן האספלט

אחד הדברים היותר טובים בחורף זה שאפשר סוף-סוף לטייל כמו שצריך בדרום – המקום שבו השמש תמיד זורחת, האוויר יבש והשמים בהירים. אז נכון, בלילה אולי קצת קר, אבל קור הוא עניין די נסבל ביחס למתחרה המנצח שלו, זה שמאלץ אותנו להזיע לפחות עשרה חודשים בשנה.
בקצה הדרומי של ישראל מחכים לכם מסלולים שבדרך כלל לא רואים בהם מאות משפחות ומטיילים, אפילו לא בשבתות. הם מפורסמים ביופיים, אבל הרבה פחות פופולריים מחבריהם בצפון. אין מה לעשות, מבחינה טכנית הרבה יותר קשה לטייל במדבר מלטייל היכן שהמים זורמים בשצף. אבל גם הרבה יותר כיף. שימו לב שהרמות פה אחרות: טיול "קל" בהרי אילת הוא יותר קשה ממסלול "קל" בהר מירון, ומסלול "רגיל" כאן יהיה יותר מאתגר מאשר הרגיל של המרכז. קחו את זה בחשבון כאשר אתם מתכננים את הטיול. ועוד דבר, אמנם מזג האוויר פה מחייך, אבל תמיד צריך לבדוק מראש שאין סכנה לשיטפונות בזמן הטיול שלכם.

למי שמעדיף ללכת כמה שפחות

משפחות או בודדים שרוצים רק טעימה מהעולם שמתגלה לנו בהרי אילת, ממש לא חייבים למשכן את הרגליים לטובת העניין. אפשר לצאת למסלול קצר מאוד בהר יואש, שיאפשר לכם לבלות את שארית היום על החוף ולא על ההרים. ואל תיתנו לשם לדכא אתכם – מדובר בשני קילומטרים בסך הכול, שמספקים כמה נקודות תצפית מדהימות על האזור (ויסדרו גם הרבה חשק לעניין ההוא עם הים והחוף – ואולי אפילו לעוד כמה מסלולים בהרים?).
מתחילים את המסלול בתצפית של הר יואש. אפשר להגיע אליה ברכב ממעלה אילת (כביש 12) שיוצא ממש ממרכז העיר. התצפית, בגובה 734 מטר, תציג בפניכם את מפרץ אילת במלוא הדרו, ותיתן את הגירוי הנכון להתחלת ההליכה. יורדים אל גדת נחל גשרון, בסימון הכחול (שהולך כאן לצד שביל ישראל), וממשיכים דרומה עד שרואים את הסימון השחור מצד שמאל. פונים איתו, ויורדים אל הנחל. כעבור קילומטר הסימון השחור פוגש שוב את הכביש שממנו הגענו – מעלה אילת. מכאן צריך לאסוף אתכם.

למי שמוכן ללכת קצת יותר

אם אתם מגיעים עם רכב ומישהו שמתנדב להחזיר אותו ולבוא לאסוף אחר כך, אפשר לעלות בסימון האדום מכביש 90, קילומטר אחרי הדולפינריום לכיוון סיני (ואם הפיתוי ניצח אתכם והחלטתם להמשיך למסוף טאבה ומה שאחרי – אנחנו מבינים ללבכם. מאוד מבינים). הסימון האדום הוא דרך רכב שעוברת, אחרי כשני קילומטרים, בחניון לילה על נחל שלמה. שם הרכב עוצר ואתם יורדים, ופונים לסימון ירוק שמתגלגל לו דרומה. בעלייה לא רצינית, תחצו את נחל צפחות עד שתגיעו (כעבור קילומטר וחצי) למפגש עם שביל ישראל (כתום-כחול-לבן). פנו שמאלה, והתחילו ללכת שוב לכיוון ים סוף. כעבור פחות מקילומטר תבחינו בנקודת תצפית יפהפייה, שהיא גם הסימן שלכם לעבור לשביל המסומן בירוק – שיורד לכיוון הים. היזהרו בירידות וקחו את הזמן לעצור ולנוח עם מבט נדהם למרחק – אין לאן למהר.
ולגבי המתנדבים עם האוטו – אחרי שרבצו כל היום על החוף, בשקט, הם מוזמנים לעשות משהו פרקטי ולחכות לכם על הכביש 90, ליד חוף אלמוג. אתם כבר תגיעו.

למי שרק רוצה לצעוד

מי שכל מה שמעניין אותו זה ללכת הגיע למקום הנכון, כי כאן אפשר להתחיל ולא לסיים. בקשו ממישהו להנחית אתכם בחניון הלילה של הר יהורם (הגעה מכביש 12). משם פנו אל הסימון השחור, שממשיך צפונה ומזרחה, תוך שאתם מטפסים להר. בסיום הטיפוס מחכה הפרס האולטימטיבי – תצפית מקסימה לכל הכיוונים - זה הזמן לנוח קצת.

מכאן פונים דרומה וכעבור זמן קצר פוגשים את הסימון הכחול, איתו ממשיכים שמאלה. העלייה הנוכחית תזכה אתכם בפיצוי מאמץ אפילו יותר טוב: פסגת הר שלמה, ההר הכי גבוה באזור (705 מטר), שיאפשר לכם להביט גם על אילת וגם על סיני – ולנסות לקבוע, אחת ולתמיד, איפה יותר יפה. עכשיו מתחיל החלק הקשה – בו אתם אמורים לרדת צפונה, דרך נחל המפלים. מדובר בשני קילומטרים של ירידה לא קלה, כשיופיים של גוני הסלע וההרים מסביב מוסיפים הרבה לבלבול. בסופו של דבר, הנחל משתלב עם נחל נטפים, וגם הסימון מתחלף והופך ירוק. ממשיכים קצת דרומה, הפעם בדרך הרבה יותר קלה, ועוברים בין הר שחמון להר ידידיה עד שנשפכים אל נחל רודד. מכאן כבר אפשר לאסוף אתכם – אלא אם מתחשק לכם לרדת לכיוון מחלף אילות על הסימון הכחול (כשלושה קילומטרים) וכך להקל על ההגעה. המסלול כולו נמשך בסביבות תשע שעות, תלוי באורך ההפסקות שלכם.
היזהרו משיטפונות במסלול הזה – ובררו טוב עם הרשות, או עם בית ספר שדה אילת, לפני שאתה יוצאים לדרך.

פתוחים: העולם פתוח, אבל צריך לתאם עם השמש מתי כדאי לצאת כדי שלא להיתקע בחושך בתוך אחד הנקיקים או על פסגה לא מוכרת. זה יכול להיות מדהים – מצד אחד – או מאוד לא נעים. תלוי.
משלמים: לא משלמים בטבע, עלינו.
מגיעים: כביש 90 לאילת. הגעה לכל מסלול מפורטת למעלה.
מצטיידים: מים, מים ומים. לאורך המסלולים אין שום מקום למלא מים, אז היו מוכנים. טוב, נו, ואוכל אף פעם לא מזיק.