חיות וחיוכים

נולדתי בבית פולני. כשבמרפסת השכנים ישבו על אבטיח ובולגרית ושרו אל תוך הלילה, אצלנו סגרו את התריסים וחיכו לחצות כדי להזמין משטרה שתפזר את המפגע. המרפסת שלנו? שמשה בעיקר כדי להחמיץ מלפפונים ופנים לשכנים. מעולם לא כטברנה. אין מה לעשות, מי שלא יונק קלילות לעולם לא ייצר אותה בעצמו. מה הפלא שרציתי תיקון? 

תראו לי הורה שלא רוצה בשביל הילדים שלו את מה שהיה חסר לו בילדות. לבעלי זה היה קל - הוא קנה להם אופניים. אבל שמחת חיים, וספונטאניות וחוש קצב - את זה אי אפשר לקנות בדרום תל אביב. אז אני עושה כאילו. אני האימא ה"קולית" שנותנת בדרבוקה במעגל מתופפות, שפוצחת ב"ספונטאניות" בריקוד לצלילי יובל המבולבל ושמדגמנת זוגיות עם פיתון ארץ ישראלי כדי לא להכניס לילדים חרדות. אבל ללטף חיות תזיזיתיות כמו יען - זה לגמרי לא באג'נדה שלי. להאכיל אותם מרחוק בספארי זה דבר אחד, אבל ממש לגעת בהם? אני מתחלחלת רק מהמחשבה.

ובכל זאת, מצאתי את עצמי במקום שנקרא "לגעת בחיות". הילדה השתחררה מבית החולים וביקשה ללטף ארנבים. כולה ארנבים, יצורים קטנטנים עם לב חלש. לא משהו זוחל עם עיניים צהובות שבגללו היה צריך להמציא את האפידורל. חוץ מזה, זה ממש קרוב אלינו.

זנב לאריות, ראש לשפנפנים

כדי ליהנות ממקום כמו "לגעת בחיות" צריך להגדיר ציפיות. למשל, אל תנסו להשוות אותו לספארי ברמת גן. אני משערת שגם לא לספארי בקניה. מצד שני, זה גם מה שטוב ב"לגעת בחיות" - הוא לא ספארי, ואפילו לא גן חיות. אין שם נמר סיבירי, אבל בהתאמה אין גם שערים חשמליים, ולא צריך להתייבש באוטו שעתיים עד שנכנסים כדי לראות בין העצים זנב של אריה מלנכולי, מקריח ורוחש זבובים. במקום זה יש אגם קטן עם עופות מים, יעלים, וטווסים, ארנבים וקופים ושרקנים וסוסים. בהחלט מקום חביב, עם הרבה אפשרויות להעביר בו שבת נעימה.

אז מה עושים שם? אפשר ללטף ואפשר להאכיל, ולטייל, ולרבוץ על הדשא עם סל פיקניק שהבאתם מהבית. אפשר לשחק אותה ג'פטו בסדנת העץ, מה שמשחרר את האמהות מהילדים ומאפשר להן לשבת בקפיטריה ולשתות קפה. אפשר לחלוב עיזים, לצאת לסיור על העגלה שרתומה לטרקטור ברחבי המקום, לראות את הרפת ולשמוע את יובל – אחד המנהלים של המקום, מתעקש לשיר במיקרופון כי לדעתו זה הרבה יותר אותנטי מסתם קלטת. ואפשר גם לרכוב על פוני. בתוספת תשלום.

נכון, זאת לא אטרקציה מלוקקת מרובת תקציבים ואין מעצב גנים שאחראי להוריד בכל שעה עלה סורר שמעז לצמוח שלא לפי התכניות, ולא עושים פן מדי בוקר לקוף הסנאי לפני שהוא מקבל את הילדים. מצד שני, מחיר הכניסה יותר מהוגן, האירוח מחבק, והעובדה שבכל תחנה יש מדריך שמלווה, מסביר ומשגיח וכל זאת במרחק שעה מעזריאלי, הופכים את המקום לאופציה לא רעה בכלל לבלות בה שבת.

ועוד משהו קטן. נכון, את העבר שלי כנראה אני לא אצליח כבר לשנות, אבל אחרי שלושה ארנבים שהתכרבלו בחכי רועדים אפילו יותר ממני, שתי כוסות של הפוך ונשיקה ריחנית מהגדול שהביט בי בעיניים מלאות הערצה כשהצלחנו לבנות יחד חרב משאריות של עץ בסדנה - התחלתי להאמין, שאולי אני בעצם לא סתם עושה את עצמי. אולי באמת הפכתי להיות האימא הזאת שכולם מאמינים שאני.

כרטיס ביקור

אמא משעמם לי: המקום פתוח בימים א'-ה' 10:00 - 16:00, שישי 10:00 עד 14:00 ושבתות וחגים מ- 10:00-16:00.
אמא אפשר שקל?: הכניסה הכוללת סיור מודרך ב"ספארי", פינת ליטוף התנסות בחליבת עזים, פעילות חופשית בסדנת עץ ועוד עולה 30 שקל לילד מגיל שנתיים ו-20 למבוגר. אקסטרות: נסיעה בטרקטור ועגלה (רק בסופי שבוע): חמישה שקלים, רכיבה על סוס פוני: 15 שקל.
אמא יש צ'יפס?: במקום פועל מזנון עם שתייה קרה, ארטיקים, קפה, טוסטים ונקניקיות. אפשר ומומלץ להביא סל פיקניק ולהתפרקד על הדשא.
אמא מתי מגיעים?: קיבוץ גבעת חיים איחוד. טל: 04-6369553 או 050-7602119.