כשהמנהל מעמיס עליכם עבודה מרובה מכפי שאתם מסוגלים לספק, אתם צפויים להיכנס למצב של לחץ. כשזה ממושך ושיטתי, אתם בסכנת שחיקה הרסנית. אך מה קורה כשאתם אלה שגורמים לעצמכם למצבי עומס-יתר?

עמוסים כי קשה לכם להגיד לא

אם אתם מהעובדים האלו שלא מסוגלים להגיד "לא" לבעלי סמכות, יש סיכוי גבוה שאתם גם עמוסים יותר מאחרים. לא מפתיע שיש קשר ישיר בין שני המצבים הללו, שהרי מבחינת הבוס כל זמן שאתם מקבלים בברכה בקשות, כולל הנחתות מוגזמות, אתם כנראה רוצים או לפחות מסוגלים לעשות זאת.


אולם בדרך כלל מה שקורה אחרי ה"כן" הוא דחייה. משהו חייב להידחות כדי לבצע משימה עודפת, במיוחד כשבאמתחתכם משימות שביצועיהן מתנגשים זה עם זה, ואתם אינכם מסוגלים להחליט איזו משימה צריכה להיעשות קודם. כך, אתם צפויים למצוא את עצמכם הופכים דחיינים כרוניים, ולגלות שבפועל אף משימה לא התבצעה במלואה.

עמוסים כי תפקידכם לא הוגדר כראוי

עובדים רבים נמצאים במשרות שבהן תפקידם אינו מוגדר באופן ברור ומפורט. הם אחראים על שטח מסוים, כללי למדי ("שירות", "ניהול צוות", "שיווק"), וכך, כל משימה שיכולה להיחשב כשייכת לשטח זה מוטלת עליהם. למשל, משימת "עריכת חוזי לקוח חדשים" תחת שטח ה"שירות"; שיחות חתך, גיוס, חפיפת עובדים ורווחתם – ולמעשה כל דבר אפשרי שמתקשר לחברי הצוות תחת שטח "ניהול צוות", בלי כל האצלת סמכויות.

המשימות הללו יכולות, כמובן, להתווסף עם הזמן, במיוחד לאור שינויים שמתרחשים בארגון, וכל זמן שהן מתאימות לשטח שעליו הם חולשים – אין מניעה מלהטילן עליכם.

לעתים קורה גם שעובדים מבצעים בו זמנית שני תפקידים או יותר. למשל, כשקולגה יוצא לחופשה ממושכת, או כשקולגה מפוטר או מתפטר – ולא מגייסים לו מחליף. מנהלים רבים מציגים זאת כמצב זמני, עד שיגויס אדם מתאים, וכשהם רואים שהעובד שורד, הם מושכים את הזמן ודוחים את הקץ עד שהמצב הופך לקבוע. החיסכון שהמצב הזה מביא עמו פעמים רבות מעוור את עיני המנהלים: הם לא רואים את סבלו של העובד או את האיכות הירודה של ביצועיו (בגלל העומס), ומשכנעים את עצמם שזו הדרך הנכונה.

דבר דומה מתרחש כאשר שעות העבודה אינן מוגדרות בבירור, ועל אחת כמה וכמה כאשר העובד מאובזר בכל אמצעי אלקטרוני אפשרי, המקשר בינו לבין העבודה ברגע. במצב כזה, בדרך כלל אין התחלה וסוף לעבודה שהעובד מצופה לבצע, במיוחד בימים שבהם החברה או הצוות עובדים על פרויקט גדול שנחשב, בעיני ההנהלה לפחות, ל"דוחה-כול".

כשאתם מצפים מעצמכם ליותר מדי

אם אתם מרגישים שאין לכם זכות לפנות לעצמכם זמן לפני שתשלימו את משימותיכם באופן הטוב ביותר, אם אינכם מרגישים נוח לעשות דברים שאינם קשורים לעבודה (סרט, מפגשים עם חברים או משפחה, ספורט, קריאת ספר), ואם כל השאיפות שלכם מתמצות בענייני העבודה – סביר להניח שאתם מייצרים לעצמכם עומס יתר.

כך גם אם אתם חשים חרדה ואובססיה תמידית לגבי טיב העבודה, ההספק שלכם, והדרך שבה תצליחו להתמודד עם המשימות שבקנה, וכן אם זה הדבר היחיד שאתם מוצאים את עצמכם מדברים עליו, גם עם משפחה וחברים, ואם אתם חשים שעבודתכם היא הדבר היחיד שמגדיר מי אתם.

בחור לחוץ מול מחשב נייד (צילום: jupiter images)
לפני שתגיעו למצב של שחיקה כרונית, קחו אחריות | צילום: jupiter images

אתם חשים מוטרדים, מבולבלים וחסרי אונים

מחכה לכם רצף של משימות שעדיין לא נגעתם בהן וקשה לכם מאוד להישאר בפוקוס במצב כזה. אתם מרגישים מאוימים מול כמות רבה של מיילים שעוד לא פתחתם, המשיבון שלכם מלא עד אפס מקום, וכל מה שאתם רואים לנגד עינכם הוא כאוס שאינכם יודעים לארגנו.

יתכן גם שאתם חשים עד כדי כך מאוימים, שהמוח שלכם כמו אינו מרפה: אתם חולמים על עבודה בלילה, מתעוררים באמצע הלילה ממחשבות על עבודה, משיבים למיילים באמצע הלילה בין מחזור שינה אחד לאחר, מוצאים את עצמכם עובדים גם בסופי שבוע, ומייחלים לכך שמישהו יאריך את שעות היממה ויוסיף עוד יום-יומיים לשבוע, משום שעשרים וארבע שעות ושבעה ימים פשוט לא מספיקים לכם בשביל להספיק הכול ולהצליח גם לנשום מעט. כל אלה מצביעים על קושי בניהול זמן ובתעדוף משימות – דבר שגורם לכם לסבול מעומס-יתר.

הסכנה: שחיקה. אז מה עושים?

עומס ולחץ מוגברים וממושכים - בין אם נגרמים בשל נסיבות חיצוניות ובין אם בגלל סיבות פנימיות - עלולים לגרום לשחיקה, ולהתבטא בסימפטומים פיזיולוגיים ונפשיים כתשישות רגשית, נפשית ופיזית, מוטיבציה ירודה, חוסר עניין בעבודה, כאבים פיזיים שונים, נטייה לחלות, תחושה של חוסר אונים, פסימיות והיעדר תקווה, חוסר יעילות, ואף דיכאון וצורך להתנתק ולהתבודד חברתית.

לפני שתגיעו למצב של שחיקה כרונית, קחו אחריות ועצרו את מעגל ההתשה:

יעל מהודר (צילום: ינאי רובחה)
יעל מהודר | צילום: ינאי רובחה
דברו עם המנהל: התעקשו, בעדינות ובזהירות, וספרו לו כמה אתם משקיעים בעבודתכם. אל תתרצו את השיחה עמו בקשייכם. הוא עלול להסיק שאתם לא מסוגלים להתמודד עם תפקידכם, ולרצות להחליפכם באדם שכן מסוגל. בקשו ממנו לקיים את השיחה עמו במטרה להסתייע בו כדי לשפר את המצב, ובכך לשפר עוד את ביצועיכם. הסבירו זאת בנינוחות, בזמן ובמקום המתאימים, והציעו לו אפשרויות למתן עזרה: הגדרת סדרי העדיפויות, הוספת משאבי עבודה, העברת חלק מהמשימות לקולגות, וכדומה.

דברו עם משפחה וחברים: שתפו אותם בקשיים שאתם חווים. עצם השיתוף יכול לעתים להקל קצת על תחושת העומס הרגשי, ולקבל נקודות מבט חדשות להתמודדות עם המצב. למשל, מכר שיספר לכם: "מאז שאני מקפיד על ריצת בוקר, אני מרגיש הרבה יותר טוב במהלך היום".

דברו עם עצמכם: קבעו לעצמכם מגבלות. דאגו לבריאותכם הנפשית והפיזית. מצאו את הגבול שלכם, והקפידו לא לחרוג מעליו. ואם אתם מתקשים בכך, היעזרו באנשי מקצוע. חבל להגיע למצב שבו תסבלו מנזק נפשי. עצרו זאת בזמן.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי ואין להתייחס אליו ככזה. לקשר עם יעל: בפייסבוק או באתר.