איך הייתם רוצים שייראה היום המושלם בחייכם? לכל אחד יש את התשובה הפרטית שלו לשאלה הזאת. במסגרת פרויקט מיוחד של מגזין "ליידי גלובס" נשאלו אנשים שמגשימים את הייעוד שלהם איך הם רואים את היום הזה. הצצה לתשובות של כמה מהם:
יאיר לפיד
נדבר על המהפך בחיינו, אבל גם על הילדים ועל השאלה האם המשיכו להוציא ספרים וסרטים בשנה שבה הייתי עסוק רק בפוליטיקה. אחר כך נלך לשבת אצל אחותי על המרפסת (זה היום המושלם שלי, אז למרות שהוא בינואר הוא יהיה יום יפה), יחד עם כל הגיסים והאחיינים והאחייניות, תמיר ועינת יבואו עם הגיטרה ונשיר את "The Boxer" של סיימון וגרפונקל ואת "צעיר לנצח" שרמי ואני כתבנו כשעוד חשבנו שזה אפשרי להיות צעירים לנצח.
לקראת שקיעה יואב וליאור ישירו את "הוטל קליפורניה" בזיופים איומים כמו תמיד, וכולנו נתגלגל מצחוק, כמו תמיד. בערב נלך לחברים, כי אני איש של חברים, ומישהו יביא את הג'יימס בונד החדש שכבר לא יהיה חדש, ויתברר שאני היחיד שלא ראה. אחרי הסרט נצעד יד ביד לאורך הטיילת, מנמל תל אביב לכיוון יפו. "אתה יודע", ליהיא תגיד בשקט, "שיכול להיות שזו הפעם האחרונה שאנחנו הולכים ככה, בלי מאבטחים".
אני לא אענה, כי מגיע ליום המושלם שלי עוד כמה דקות לפני שהחיים חוזרים.
* נכתב לפני הבחירות
נינט טייב
אכין לי קפה שחור עם חלב, אסתכל על השעון, אגלה שאני מאחרת, אצא לי בריצה לתפוס מונית עם גיטרת הפנדר שעליי, הרצועה תיקרע וג'ף באקלי היקר יחוש לעזרתי וישאל לאן פניי מועדות. "לאולפן אלקטריק ליידי", אענה לו בתדהמה. "תרצה להצטרף אליי?". "בטח", הוא יאמר, "בואי נג'מג'ם יחד".
שנינו על המונית, אני שואלת אותו אינספור שאלות, הוא מחייך חיוך כובש ומזמין אותי להופעה שלו. אנחנו מגיעים לאולפן אחרי שיחה מעמיקה, אני מבקשת ממנו לשיר איתי דואט באלבום החדש באנגלית. הוא מתחיל לשיר, הזמן עוצר מלכת, אני בוהה בו ומתרגשת כמו ילדה שזה עתה פגשה את אביה אחרי 12 שנה. אני לא מצליחה לדבר, אני רק אומרת תודה. תודה על היום המושלם הזה.
אייל שני
לפתוח את הלינהוף שלי, מצלמת שדה בת 60 שנה שעשויה ממשוריינים נאציים מותכים של אחרי המלחמה, ושיש לה עדשה שעשויה מחול שעל נהר הריין, ולעשות פריים אחד מדויק שמשתקף הפוך על זכוכית הפרוסט שלה. להיכנס ליוטיוב, לשים את הקונצ'רטו החמישי של באך בביצוע גלן גולד, עוד קפה, עוד סיגריה, במרפסת עם מירי, עוד עשרה דפים מ"האיש שצפה ברכבות" של ז'ורז' סימנון. בסלון, המסעדה שלי, אני מרגיש שיורדת עליי השראה מהשמים ותחת ידי בוקע אוכל שמעולם לא היה קודם.
טלפון משחר, שותפי ליצירה, שתי מילים הוא אומר לי ופתאום הכל מובן. סרוויס ערב, אנשים מאבדים את עשתונותיהם, מאמינים שהלילה לא ייגמר, שאין מחר. מעולם לא אספתי את רצונותיי, פתאום אני מבין שככה אני חי כל יום. לא רוצה דבר פרט לזה.
עדי קייזמן
להגיע למשרד, לעבור על הדואר היומי, למצוא בין המכתבים טופס הרשמה שנשלח על ידי בית ספרה של בתי, שמזמין אותנו לשבת של פעילות עם ביה"ס לאמנויות הפלסטיני, בעיר התאומה של ת"א - בית לחם. להתלבט בטלפון עם האהובה שלי אם ניקח כמה ימים של מנוחה בסופ"ש הקרוב בברלין או בדובאי.
בעיניי היום המושלם יהיה זה שבו נתעורר ליום שבו נשים תשלוטנה בעולם ותנהגנה אותו מבחינה פוליטית. לדעתי, רק צירוף של תבונה נשית וחמלה אמהית יצליחו לקדם שלום בעולם.
עולם הגברים הוא עולם המונע על ידי אגו וכוחניות. טבען של הנשים, שהן גם האמהות ביומיום, הוא לגונן, לדאוג, לטפל. תפקידן להשכין שלום, לפייס, להרגיע.
לכן, ביום שבו הנשים תשבנה לדבר, ואתן אוהבות לדבר, אני בטוח שהשלום יהיה קרוב מתמיד.
*הכתבה המלאה תתפרסם במגזין "ליידי גלובס" הקרוב