שחררו את הפקק הפנימי

פקקי תנועה והזדחלות אינסופית בנתיבי האספלט מצליחים להוציא מתוכנו תסכול, חמת זעם ורחמים עצמיים. כל אחד מסביבנו הוא 'עוד אידיוט שלא יודע לנהוג' ואם מישהו מעז לנסות לעקוף אותנו אנחנו ממש, אבל ממש מתרגזים. מרתק לראות איזו יציאה מפרופורציות אנחנו מפגינים כל אימת שתנאי הכביש – ולא שאיפתנו האישית – מכתיבים לנו את קצב ואופי התקדמותנו.

אבל זה לא מוכרח להיות ככה. בואו נחשוב על חלל המכונית שלנו מזווית אחרת: בועה פרטית שזורמת במרחב. אנחנו לא באמת מוכרחים לנסוע כל כך מהר, אנחנו לא באמת חייבים להספיק את הרמזור, לעקוף מימין, לצפור. בואו נודה בכך: זו בעיקר ההתנהגות הנוירוטית שלנו, ההרגל המותנה 'להספיק', 'לנצח' ו-'לא לצאת פראיירים' שהופך אותנו מתיירים בזמן למתאבקים בזירה.

רון פייס, מורי ורבי לשיאצו, נהג לומר "אין מה למהר - כי אין לאן להגיע". תחשבו על זה. אנחנו מכוונים את עצמנו למטרות קצרות רואי של לעבור מנקודה א' לנקודה ב', אבל מה בנוגע לחיינו בכללותם? האם באמת נראה לנו שפוי לדלג בתזזיתיות שכזאת כל יום מימות חיינו? משהו בתוכנו צריך להירגע. עלינו לקבל החלטה ערכית להוריד הילוך ואין זירה מתאימה יותר לכך מכבישי ארצנו העמוסים ושורצי התאונות.

סעו לאט, נהגו באדיבות עם אחיכם ואחיותיכם לפקק, שבסך הכל מנסים לחזור הביתה בשלום (או לעבודה/לימודים/ לאן שלא יהיה) – בדיוק כמוכם. אתם תגלו דבר מדהים – כשאתם מרפים עם המציאות, המציאות מרפה מכם: אתם תגיעו למחוז חפצכם בזמן, וחוויית הנהיגה שלכם תשתפר. באופן פרדוקסלי גם תיתקלו בפחות פקקים, מפגעים והתנהגויות כביש גסות. 

נתראה בפקק הקרוב.

אורי אלישר הוא מטפל ומורה לרפואה סינית ושיאצו, המנהל המקצועי שלמרכז נועה לרפואה משלימה

הפקקים מעצבנים אתכם עד כדי כאב ראש? כך תעסו לעצמכם את הקרקפת, בקטנה

ובאופן כללי - לא חבל להתעצבן? זה הכל בחירה שלכם, אתם יודעים