אפשר להסכים: כזאת עונה עוד לא הייתה לנו. זו העונה הכי לא-צפויה והכי בהפוך-על-הפוך שראינו. אבל אולי זה רק אנחנו, כי נראה שלדיירים הדברים נראו הרבה יותר ברורים מאשר לנו, החל מהגלישה ללימוזינה ועד לקונפטי שבסוף. אולי אחרי ארבע עונות הדיירים הרבה יותר מפוכחים ומחושבים, כאלו שלמדו לקרוא ולהפעיל את הסביבה הטלוויזיונית ואת ההתרחשויות של עצמם.
ולמרות שכולם היו קצת-מודעים-מדי, מצאנו עצמנו עם חמישיית גמר שעוד לא ראינו כמוה על ספת ריאליטי אחת. חמישה פיינליסטים מופנמים, אנשים רגישים ובעיקר שונים, כאלה שהם קצת בפנים וקצת בחוץ, תושבי האזור האאוטסיידרי של הקבוצה ושל החברה.
זכינו לפגוש חמישה אנשים עם שליחוּת, שכל אחד מהם מייצג עבורנו משהו חשוב: תמיר שסבל מאבחונים סטיגמטיים והוכיח שוב ושוב שאנשים שונים ורגישים הם בעלי יכולות שלאחרים אין, יאנה שהדגימה איך זהות מורכבת עכשווית סובלת ממסגרות של הגדרה חברתית ודתית, שרי שנדחקה לשולי החברה עקב מצב משפחתי מורכב וכל מה שדרוש לה זו הזדמנות, סער שהביא באנושיות ובחברוּת את קולות השוליים למרכז ועזר לנו לבחון את המסגרת החברתית מחדש, וקותי שהראה לנו כיצד דפוס של חֶסֶר וקיפוח מוביל לחוסר ביטחון עצמי, שמזין עצמו שוב ושוב באופן מעגלי, בעוד שכל מה שהוא צריך זה מנטור אבהי שינחה אותו. שטרסלר, קיבלת חבר לחיים.
דיירים ללא גבולות
אסי עזר אמר השבוע שהדיירים היו תמיד צעד אחד לפני התכנית, מה שנתן לעונה הזאת את האופי המיוחד שלה. אולי בגלל שמדובר באנשים מאד רגישים, הם אפילו קלטו באופן אינטואיטיבי מה קורה בחוץ. תמיר ניחש מה יקרה במשימות, סופי קלטה את חצי-ההדחה הפיקטיבית, אביבית דמיינה מראש את צבע זרועותיו המחבקות של צבי, והדיירים העניקו כבר בהתחלה לקותי את פרס ה"משתתף שהכי סביר שייכנס לטייפקאסט של המנצח".
וכנראה לא סתם הם הרגישו הכל, כי מה שהכי ייחד את העונה הזאת היה טשטוש הגבולות בין העולם שבחוץ לבין העולם שבתוך הבית. בבית שאמור להיות מנותק מכל סממן חיצוני, החוץ והפנים התערבבו מהרגע הראשון: בפתיחת העונה אירוע חתונה פרטי הפך לאירוע פומבי; בטקס "פרסי האחדמיה" הדיירים קיבלו אורחים וראו צילומים מכניסתם לבית האח; ודיירים יצאו ונכנסו לקבוצה הזאת כאילו הייתה "קבוצת רכבת" עם משתתפים מתחלפים. אפילו וולטר יצא מבית האח פעמיים ביום עם נינג'ה-סיטר. כאילו משהו מבחוץ זלג לבפנים ההרמטי. וקבוצה צריכה את הגבולות הברורים שלה, כשיש מסגרת יציבה ששומרת עליה ומאפשרת להיפתח ולעבור תהליך אישי, קבוצתי, ואפילו תקשורתי.
טשטוש הגבולות השפיע כשהדיירים לא הצליחו להניח למה שחושבים בבית ובחוץ על התנהגותם; אם זה במאבק של ברי וזיוה על הכשרות והצניעות, במבט המתמיד של אביבית לאבא, למראות ולמצלמות, ובפחד של קותי מהזוגיות הבין-דתית עם יאנה. זה המשיך עם חצי-ההדחה והחזרה של אביבית ויעל אחרי שראו חלקים נבחרים מבחוץ; ב"הדחה הגלויה" שבה כולם ראו את הוידויים שמיועדים לצופים ולאח; ב"משימת הזיכרון" שחשפה מוקדם מדי רגעים וקונפליקטים אישיים; והשיא היה בחבילת המחתרת של סער ובה נכנסה סערת הריאליטי והכדורים לתוך מציאות האח ההרמטית.
נכון, הבית מצולם ומתועד ללא הפסקה עבור הצופים, אבל כל הסיפור מבוסס על אשליה של ניתוק הבית מהעולם שבחוץ. החדירה של המציאות פנימה לא אפשרה לדיירים להיות עד הסוף רק עם עצמם ועם מערכות היחסים שביניהם, עם ה"כאן ועכשיו". והתחושה היא שאפילו הנשיקה הגנובה של קותי ויאנה במחסן רגע לפני שיוצאים, יועדה ללשונות בחוץ יותר מאשר לאלו שבפנים.
יאללה פריימריז
אבל מילא. עכשיו כולם כבר יצאו בחוץ, ומה שעלינו לגזור ולשמור מהסיפור הזה ומשלישיית הגמר, יישאר איתנו לתמיד: סער פתח לנו את הראש, וגרם לנו לחשוב על-הכל-בערך. תמיר פתח לכולנו את הלב, וגרם לנו להתרגש ולקבל את האחר. וקותי לימד אותנו איך להשתמש בכל מה שיש (או אין) לך, כדי לצייר לעצמך דמות שתביא אותך למקום חדש. אולי אפילו באופן מחושב מדי, מתוך מיקוד במטרה, ולא משנה על חשבון מי. והאמת? בדמוקרטיה כמו בריאליטי, קיווינו שתהיה לנו פה בחירה ישירה, בעוד קותי נתן לנו פריימריז: לא בהכרח מה שהעם רוצה, אלא את הקולות שמביאים הפעילים בשטח אחרי קמפיין צפוף. ולראיה, החיבוק הקבוצתי החם והדמעות מכל קצוות ומנחי העם, שדווקא תמיר קיבל כשיצא מהבית אל העולם.
אחרי שהכל כבר נחתם, מה שחשוב הוא לאן כל אחד מהם ייקח את החוויה הזאת, למען עתיד טוב יותר. כדברי תמיר, אחרי הכל נולדתם אנונימיים. ועכשיו למדתם מי אתם בעיני הציבור.
האם קותי יפרש את אהבת הקהל כחיזוק להתנהגותו הישנה, ולכן ימשיך בדפוסים בעייתיים כמו לישון ולהיעלב, להתנתק כשקשה, או להסתבך בקטנות; או שיקבל עידוד לשינויים שעשה ויכניס את החדש-חדש הזה לחיים, שיש בהם חברים ומשפחה תומכת אבל גם קשיים של היומיום. מכאן זה כבר הלקח והחיים שלו, ומעכשיו הוא כבר לא שייך לכולנו.
והלקח שלנו? להבין שהמשחק משתכלל ושמשהו בחוקי הריאליטי עובר עכשיו שינוי מהותי וחיפוש זהות, ושאנחנו מתחילים לראות פרופיל חדש של מתמודד-ריאליטי. לא סתם כל המשתתפים שהימרנו עליהם הפעם ושהיו דומיננטיים, בולטים או דרמטיים מדי, פשוט נשרו והודחו. כנראה שכבר לא מדובר במשתתף צבעוני, צעקני ומכור לתשומת לב; כבר לא גיבור הרואי שעובר תהליך עמוק ונולד מחדש; אלא דווקא באדם מודע שישנם כמה דברים שנמצאים בשליטתו והוא מבין בדיוק איך עובד העניין. וכן, הוא רותם את זה לטובתו. כי בעונה בה החוץ והפנים התערבבו, ואנשי השוליים הם שניצחו, אנחנו חייבים להגדיר מחדש את הגבולות הנכונים, וגם לפתוח את הראש לאפשרויות חדשות.
ולסיום, מה נאמר? אם אנחנו שלמים או לא שלמים עם הזוכה - דמעות נקוו בעינינו, למדנו לאהוב את מה שיש הפעם באח הגדול.
ומה וולטר היה אומר
יא אללה, הבית ריק.
צפייה מודרכת
האם הדיירים יתנהגו עכשיו בחוץ אחרת מאיך שלמדנו להכיר אותם כשהיו בפנים?
תודה לעונה הזאת, שלימדה אותנו שהחיים זה לא מה שאנחנו חושבים.
ותודה לכל מי שקרא בסבלנות את החפירות שלנו, והיה מוכן להתבונן על הריאליטי מזווית קצת אחרת...
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי הבלוג של נועה לב