שפויים על הגבעות: כן, אנחנו קיימים

מכירים את הקלישאה "אני מסתכל במראה ולא מכיר את הפרצוף שנשקף ממנה?". עם הקלישאה הזו מסתובבים רבים מבני הציונות הדתית בכל פעם שעוד 'בית מריבה' עולה לכותרות, בכל פעם שתמונות של נערות דתיות שנגררות בידי חיילים פותחות את מהדורות החדשות. 'מי הם האנשים האלו?', שואל עצמו הדתי המתון, 'ולמה הם מייצגים אותי?'.

זה לא סוד שהציונות הדתית אינה מקשה אחת. היא כוללת בתוכה מגוון לא קטן של דעות, החל בכתום-כתום וכלה בכחול-לבן (ובאמצע, כמובן עשרות גווני אפור). אבל מעולם לא נקרא המחנה הזה להצהיר, ובאופן הברור ביותר, על החלקים המרכיבים אותו. כלומר - ואני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים - מעולם לא נדרשנו לסמן עצמנו ולהכריע בשאלה, מי את הציונות הדתית? איזה פנים את לובשת? מה מעניין אותך? באיזו חברה את מסתובבת? מיהם בני הנוער שלך?

מעבר להרי החושך

"נו ברור", תגידו, "אנחנו מכירים אתכם ולא מהיום. נוער? נוער הגבעות כמובן; רבנים? כאלה שכל מה שמעסיק אותם זו ההתנתקות; מה מעניין אתכם? נו באמת, גבעות וטרשים והשאר שילך לעזאזל; ועל החברה שאתם מסתובבים כדאי שלא נדבר, נו, מכירים אתכם".
כמה שזה מתסכל! אני לא אומרת שהעמדות הללו לא מייצגות חלקים מסוימים בציונות הדתית, אבל האם אלו הפנים הבלעדיות שלה? ככה באמת אנחנו נראים? או שאולי ככה נראים אלו שמייצגים אותנו בשנים האחרונות?

למה בכל פעם אני צריכה לשמוע את הקול המופתע-מרוצה הזה, "למה אין עוד דתיים כמוכם?" או את המשפט שהלוואי שהיה לי דולר על כל פעם שהוא נאמר "אם היו עוד דתיים 'כמוך', אז אולי הכל היה אחרת".
אז זהו, שיש עוד דתיים 'כמוני' (לא מציאה כזו גדולה, אגב), ולא מעט. דתיים שמנהלים חיים מורכבים, שמתעניינים בחינוך, תרבות, ואולי הם גם חובבי ארץ ישראל, אבל היא בטח שלא נמצאת בראש עולם התוכן שלהם, יש מקום לדברים וערכים נוספים.
הבעיה היא שהדתיים האלו יכולים למצוא עצמם ללא ייצוג חזק מספיק בכנסת הקרובה, ואז בכל פעם שהמסך יישטף בכתום כתום הזה, או בעמדות קיצוניות, שוב נצטרך לפתוח בהסברים ש"לא כולם כאלה" וכו'. לא כדאי לחסוך לנו את זה?

הגיע הזמן לסמן משקופים

לראשונה מזה זמן רב, יכולים בני הציבור הדתי לאומי לבחור במפלגה שתהיה קרובה לעמדותיהם והשקפת עולמם. הם לא יהיו חייבים "לסתום את האף ולהצביע", אלא להצהיר על עמדתם מתוך רצון פשוט לשמור על הבית. היהודי. הגיע הזמן לסמן את עצמנו, לבדוק מה הכוח הממשי שלנו בתוך המחנה, ואני מקווה שלא נופתע לרעה. זה חשוב מדי.

בפרשה השבוע, פרשת בא, מגיעות מכות מצרים לסופן במכה האכזרית ביותר: מכת בכורות.
בני ישראל נדרשים לסמן עצמם על ידי מריחת דם על גבי המשקופים כדי שלא יפגעו. ותמיד בכל שנה עולה השאלה, נו באמת, אלוהים לא יודע שמדובר בבתי יהודים? בשביל מה הוא זקוק לסימן האדום הזה? אז זהו שאלוהים יודע גם יודע, אבל הוא רוצה שבני ישראל יסמנו עצמם ויצהירו על שייכותם באופן אקטיבי, לסימון הזה יש משמעות.
אחיי בני הציבור הדתי לאומי, בעלי הדעות המורכבות, עומדת לפנינו הזדמנות היסטורית לסמן עצמנו ולהכריז על קיומנו בתוך המחנה. זוהי חובתו של כל אחד ואחד מכם. אל תשאירו את המשקופים שלכם ריקים ביום פקודה.
שבת שלום.