אלוהים, איזה עם של נודניקים

ארבעים שנה. ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר עד שהגיעו לארץ ישראל. תמיד דמיינתי נדודים אין סופיים, גרגירי חול בכל מקום, ילדים כושלים בחולות ונשים פרועות שיער שבכל פעם נאלצות להקים ולפרק מחדש את ארון הבגדים שלהן (למרות שלפי הפרשנים, לא היה להן כל צורך בארון בגדים מאחר ובגדיהם של בני ישראל לא התבלו ונותרו נקיים ושלמים משך כל שהותם במדבר. מעניין ופרקטי למדי).

למען האמת, תמיד רחשתי הערכה גדולה הן למשה רבנו והן לאלוהים על שנשאו בגבורה את תלונותיהם הבלתי פוסקות של העם הנרגן שלנו: "רוצים בשר!" תבעו, "אין מים!" התלוננו, "מתגעגעים למצרים הטובה שלנו", החציפו פנים. ואלוהים היה הרבה פחות סבלני ממשה, לא פעם ולא פעמיים ציווה עליו לעמוד בצד ו"זהו, עכשיו אני גומר איתם סופית. מה דעתך להפוך לעם בעצמך, משה? זה ישתלם לך, אחרי שניפטר מכפויי הטובה האלו".

אבל משה בנאמנות אין סופית הצליח לסכל את תכניות ההרג והשמד של אלוהים. "הם לא מבינים מה הם אומרים", התחנן, "אל תהרוג אותם, אל תשכח שהאומללים האלה היו עבדים עד לפני כמה רגעים, והמנטליות שלהם נשארה עמוק במצרים". "לעזאזל המנטליות!" הרעים אלוהים בקולו. "תראה, תראה מה הפישרים הקטנים האלו עושים עכשיו!" והכוונה הייתה, כמובן, לעגל הזהב ולבוגדנות שגילו העבריים החדשים.

"זו רק המנטליות!" התחנן משה בפעם המאה וצדק. הרבה מאוד זמן לוקח עד שמצליחים להשתחרר מדפוסי התנהגות שהוטבעו משך זמן כה רב. אפשר אולי להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל לוקח הרבה יותר זמן להוציא את מצרים מבני ישראל. כי כולנו עבדים של דפוסי ההתנהגות שלנו.

אבל חטא המרגלים הגדיש את הסאה: "ארץ אוכלת יושביה" יללו (שוב) בני ישראל, "הוצאת אותנו ממצרים כדי להמיתנו", האשימו את אלוהים, שלא יכול היה להתאפק עוד וסידר להם בו במקום את שריפת בית המקדש ותשעה באב. "אתם בוכים לחינם" הוא אמר להם, "לא מפסיקים להתלונן ללא סיבה, נכון? אז הנה עכשיו אני אתן לכם סיבה טובה לבכות".

מטרת הנדודים במדבר הייתה אחת: לחכות עד שימות דור העבדים שיצא ממצרים. אלוהים הבין שהדור הזה לא יוכל לתפקד בתנאים של חרות מוחלטת, שאין מי שיבנה מדינה, אפילו משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת (נכון, היה את עניין הוצאת המים מן הסלע, אבל אל תשכחו שגם משה היה שייך לדור המדבר ההוא, וגם הוא כנראה היה מתקשה להסתגל לתנאי הקיום הארצישראלי העצמאי).

ויש אומרים שהנדודים במדבר לא היו נדודים כלל, אלא שלאחר תקופה קצרה התיישבו בני ישראל במקום אחד למשך ארבעים שנה כמעט. אז איפה העונש, תשאלו? העונש התבטא בכך שבני ישראל לא ידעו שהם עתידים להישאר במקום אחד. בכל רגע נתון היו יכולים להודיע להם: זהו, זזים הלאה. כך שלא הייתה להם את תחושת השלווה והביטחון והם נאלצו לחיות עם הידיעה שבכל רגע יכולים לטלטל אותם ממקומם. אם זה אינו עונש, איני יודעת מהו עונש.

תחזיקו חזק, ושבוע טוב.

קודש הקודשים הגיע לרשת - מעכשיו ניתן ללמוד גמרא גם בעזרת האינטרנט

סיפור לשבת: מעשה באדם שהלך לראות מקובל, ואז אכן ראה בדיוק במי מדובר