פרשת ואתחנן: הכושי עשה את שלו
מכירים את זה שיש לכם רעיון ממש טוב ואתם משקיעים בו את הנשמה, אבל מישהו אחר בא וקוטף את הפירות? זה מה שקרה להרצל, לדן מנו בהישרדות 1 וגם למשה רבנו. למה לא נתנו לאיש הטוב הזה להיכנס לארץ המובטחת, אחרי שהנהיג את העם במשך 40 שנה לא קלות במדבר? ומה זה אומר עלינו כעם?
לבנימין זאב הרצל היה רעיון מעולה: להקים לעם היהודי מדינה בארץ ישראל. היו כמה חסרונות בהצעה שלו, למשל הרעיון שחיפה תהיה בירת המדינה - מה הוא חשב, שהכנסת תהיה בצ'ק פוסט? אבל למרות הזיוף בכמה מהפרטים הקטנים, כולנו מפרגנים לו על היוזמה. ובכל זאת, הרצל לא זכה לראות את החזון שלו מתגשם.
והוא לא הראשון - דוד המלך השאיר לבנו שלמה לבנות את בית המקדש, גם בן גוריון לא זכה לראות את הנגב פורח (ת'כלס, בינתיים גם אנחנו לא), דן מנו תחמן את כל העולם ובסוף ראה את נעמה קסרי לוקחת את המיליון. ולפני כל אלה, היה לנו את משה רבנו.
משה הוא דמות טרגית: כשנולד נאלצו להחביא אותו, כשרק למד לדבר הוא התחיל לגמגם, לתפקיד מנהיג עם ישראל היו צריכים לדחוף אותו. ואחרי ארבעים שנה של חול ונדודים, רגע לפני שהוא עומד להיכנס לארץ המובטחת - אומרים לו לא.
פרשת ואתחנן נפתחת בניסיון נוסף של משה לשנות את רוע הגזירה. בספר במדבר היה נדמה שמנסים בכוח להדביק לו איזה חטא, אבל בספר דברים ההסבר פתאום טמון בעם ישראל ובצרכים שלו. כן, מתברר שנמנע ממשה להוביל את העם לארץ כנען למען בני ישראל ובגללם.
מה בדיוק מרוויחים בני ישראל מהפרידה ממשה? מה זה מלמד על העם, שנפרד מהמנהיג האגדי שלו? ומה זה אומר על הרצונות האישיים של כל אחד מאיתנו?
בפרשה דנו שלומית נאור, ראש רשת בתי המדרש בישראל וסמנכ"לית מליץ וד"ר נוח חיות, מנהל מרכז יעקב הרצוג, השייכים לרשת בתי המדרש בישראל