עד דלא ידע: למה מומלץ להשתכר בפורים?

אם בוחנים את ההיסטוריה של חג הפורים, אפשר לקבל את ההרגשה שבשלב כלשהו הקופירייטרים של החג בחרו לשווק אותו לכל המשפחה. זה יכול להסביר למה הם הכניסו לקמפיין מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, אבל התעלמו מהכוכבת המערערת והבלתי מעורערת של החג - הטיפה המרה. זו אולי גם הסיבה שרובכם לא מכירים את הסלוגן שקבעו חכמי הגמרא לחג - "חייב איניש לבסומי" - או בתרגום חופשי מארמית, "חייב אדם להשתכר". אמנם פירוש המילה "להתבסם" הוא לא להשתכר כלוט, אלא להשתכר קלות, ועדיין מדובר בציווי סנסציוני - לכו תדפקו את הראש.

בשביל מי שבכל אופן שותה לשוכרה בכל סוף שבוע שני, ועבור המהדרין שמקפידים לדפוק את הראש כך סתם בכל שני וחמישי, יכולה הדרישה להשתכר בפורים להיראות קצת מגוחכת. לא רלוונטית. תמימה. אבל אולי דווקא בגלל זה, הניסיון להתחקות אחרי המשמעות שמעניקים חז"ל לשכרות הפורימית יכול להפוך את חווית ההשתכרות השגרתית לקצת שונה, לפחות ליום אחד בשנה.

נכנס יין, יצאה שיפוטיות

נתחיל מההתחלה. הציווי להשתכר הוא חלק מהמצווה הרשמית לערוך משתה של שמחה בפורים, שמוזכרת בסוף מגילת אסתר. אבל כדי להעמיק ולהבין את המשמעות המרכזית של השכרות בפורים, כדאי להתייחס להמשך המוכר יותר של הסלוגן שהזכרנו קודם. "חייב איניש לבסומי, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כלומר, הגמרא אומרת שאדם חייב לשתות לשכרה עד שלא יבדיל בין המן הרשע למרדכי הצדיק, בין טוב לרע. הדרישה הזו, לשתות עד אובדן השיפוט, מוזרה כשהיא מגיעה מהמקורות. תחשבו על זה שבטלנובלה המוצגת במגילה, החלוקה בין הטובים לרעים היא כל כך ברורה, ובמהלך קריאתה אנחנו נעזרים במיטב הצפצפות והרעשנים כדי למחות את שמו של המן ולהבהיר לכולם שאנחנו יודעים טוב מאד להבחין צדיק לרשע.

"בקריאה לשתות עד כדי שלא יבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי", פותח הרב יהושע אנגלמן, רב קהילת "יקר" בתל אביב, "יש משהו שמזכיר compassion meditation - מדיטציה של חמלה, הסרת המגננות הפנימיות שמקשות עלינו להרגיש כל אדם ולחמול עליו, גם אם הוא אויב", הוא מסביר. "אני עוסק בקהילה שלי בנושא רחמים. מאד מעניינת אותי ההתנגדות שהנושא הזה מעורר. זה מפחיד אנשים לחוש רחמים כלפי כל אחד, כי השיפוטיות של מה בסדר ומה לא, מי בסדר ומי לא, נותנת לנו תחושת ביטחון. הרבה מפרשים בחסידות הסבירו שהכוונה של השתייה בפורים היא שהאדם יפסיק עם השיפוטיות הזו שאנחנו כל כך רגילים בה".

מה שנכון לגבי היחס שלנו לסובבים אותנו, נכון לא פחות לגבי היחס שלנו לעצמנו. על פי החסידות, המן ומרדכי מייצגים צדדים שונים בתוך נפש האדם. השתייה והשכרות, בהן מאבד האדם שליטה, מאפשרות לנו להכיר את הצדדים השונים באישיות שלנו, ולהתייחס אליהם באופן פחות ביקורתי. "לפעמים יש לאנשים חשש שאם הם ישתכרו, הם יגידו דברים שהם לא רצו להגיד", אומר הרב אנגלמן. "העניין הוא שלא משנה מה יש לך בפנים, כדאי לך לדעת את זה. אדם שמחפש אמת, מחפש גם את הדברים הלא טובים שבתוכו. כשאדם מבין שגם בתוכו יש צדדים טובים וצדדים לא טובים, הוא יכול לראות את התיחום הפחות חד משמעי שקיים בעולם בין הטוב לרע".

הרב אנגלמן, שחוץ מהיותו רב קהילה הוא גם פסיכותרפיסט, מסביר שהשלב בו קיימות הגדרות ברורות ודיכוטומיות לטוב ולרע הוא שלב ילדי בהתפתחות האישיות. "הפסיכולוגית מלאני קליין, למשל, אומרת שהאדם הלא בריא תקוע בשלב הילדי. עבור התינוק, או שמישהו טוב, או שהוא לא טוב, לא יכול להיות ערבוב של שניהם. למשל, לילד קשה בהתחלה לקלוט שאמא שלו גם אוהבת וגם מונעת. בן אדם בריא עושה אינטגרציה, ויודע שיש בתוכו צדדים קשים וטובים, שנאה ואהבה, וכך יהיה היחס שלו לזולת. כשלאדם יש גבולות ברורים בתוכו, והוא בטוח בעצמו, הוא יכול גם לאפשר לעצמו להסיר אותם. היכולת שלי לחמול על כל אחד, או במקרה הזה לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, נובעת מזה שאני לא מאוים מהזולת".

אם שותים לא מחזיקים חפצים חדים

ובכל זאת, עם כל הכבוד להרמוניה בין חלקי האישיות ולאינטגרציה בין הטוב והרע, איך אפשר להתעלם מהסכנה שטמונה בשתייה ובאובדן השליטה? הרי אחרי שהתרחשו בארץ כמה מקרי רצח שהייתה מעורבת בהם באופן כזה או אחר הטיפה המרה, הכותרות זעקו שיש להגביל את מכירת האלכוהול.

הגמרא, מתברר, לא מתעלמת מהבעיה. מיד אחרי הציווי להשתכר, מופיע סיפור מחריד שיכול היה בכיף לתפוס כותרת ראשית ב"ידיעות" של ימי התלמוד. מסופר שחכם בשם רבה, זה שרק לפני רגע הילל את האלכוהול ואת טשטוש הגבולות בין המן למרדכי, ערך סעודת פורים עם חברו, רבי זירא. אחרי שהתבסם כהוגן, קם רבה ושחט את רבי זירא. אבל באגדות הגמרא, כמו שיכול להיות רק באגדות, למחרת בבוקר רבי זירא קם לתחייה. בפורים שנה לאחר מכן, כשביקש רבה מרב זירא לערוך איתו שוב סעודה, סירב האחרון בנימוס בטענה שלא בכל יום מתרחש נס. מה יש לומר, למד מהניסיון.

הדעות לגבי משמעות הסיפור הזה חלוקות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהגמרא מציבה מול העידוד להתבסם גם את הסכנה שבשתייה. או במילים אחרות - אם שותים, לא מחזיקים חפצים חדים. כן, גם לשתות צריך במידה.

אין כמו שכרות טובה עם סבתא

אבל בואו לא נהיה תמימים. ברוב המקרים השכרות היא לא קרקע פורייה לתהליכים נפשיים, אלא דווקא לגידול האנג אובר. אולי לכבוד פורים ננסה פעם אחת להשתכר באווירה קצת אחרת ולראות מה יקרה? לשתות לא כדי לדפוק את הראש ולשכוח מהכל, אלא דווקא כדי להתחבר לעצמנו? אולי זו קריאה אוטופית, אבל שווה לתת גם לה צ'אנס.

"ההקשר, הסביבה שבה בן אדם משתכר, משפיע ללא ספק על מה שקורה לו בזמן השכרות", אומר הרב אנגלמן. "כשעושים סעודת פורים באווירה טובה, עם נרות על השולחן, אווירה של רוממות רוח, אפשר ליצור שכרות בראש אחר".

אולי יעזור לכם לדעת שבאופן עקרוני מסורת המשתה לא קשורה למסיבת התחפושות בליל החג אלא דווקא לסעודה המשפחתית בבוקר. שתייה לאור יום בחיק המשפחה יכולה כבר ליצור תפאורה מתאימה להשתכרות מלאת כוונה. נסו לארגן סביבה שמאפשרת השתכרות מחברת, השתכרות מקשיבה ולא שוכחת. ערכו סעודה עם אנשים יקרים לכם, בני משפחה או חבורת חברים. שתו בצוותא. שתו עד כדי התבסמות. אל תחסלו שני בקבוקי וודקה אבסולוט בבת אחת, שתו מעט כל פעם.

"השורשים ההיסטוריים של פורים הם 'הם רצו להרוג, אנחנו שרדנו, בואו נאכל', אבל הדברים התפתחו לכדי משהו יותר פנימי", מסכם הרב אנגלמן. "במקום לדבר על ניצחון על הרוע החיצוני - של המן, של עמלק - נדבר גם על הניצחון של הרוע הפנימי. השכרות היא מצב יותר גבוה מזה, מצב בו אנחנו לא מנסים להרוג את האויב הפנימי, לא לכפות אותו, אלא לעשות אינטגרציה, להבין שיש בי הכל, כמו שבאלוקות יש הכל. לא מדובר על הדרך הבלעדית להגיע למסקנות האלה, מדובר בעבודה, אבל ליום אחד בשנה החכמים מציעים לנו עוד דרך. אם שותים בקדושה, או לפחות מנסים לשתות כך - אפשר להגיע להתעלות רוחנית".

>> דודו כהן דווקא חושב שזו מצווה גרועה