אני לא סומך על שופט שלא טועה

בית המשפט העליון הוא מפלטו האחרון של האזרח הקטן, זה שנחבט, נבעט ונשרט בידי תאגידי הענק האטומים והמערכות הציבוריות המסואבות, בבואו להשיג את הדבר החמקמק והנדיר הזה שנקרא "צדק". לאחרונה מצוי בית המשפט העליון תחת מתקפה כוללת: חוק גרוניס, הוועדה למינוי שופטים וכמובן הביקורת המתמשכת על האקטיביזם השיפוטי הדורסני אותו הנחיל הנשיא הקודם, השופט אהרון ברק. אך מעל הכל מרחפת הביקורת המרכזית, הטוענת כי בית המשפט העליון מנותק מהציבור, וכי שופטיו מצטיירים כמורמים מעם – "העליונים", כפי שכינתה אותם הסופרת נעמי לויצקי בספרה שנקרא באותו שם מתנשא ויהיר.

מבין המבקרים הרבים, אף אחד לא מתווכח עם העובדה כי בבית במשפט העליון צריכים לשבת אנשים בעלי סגולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ואוצרות של ידע משפטי בלום ורב ערך. מצד שני, טוענים המבקרים, בית המשפט העליון הוא הוא התגלמות ה"דמוס" (עם ביוונית) במילה דמוקרטיה, ולאור זאת הוא חייב להיות נגיש, זמין ומחובר אל העם. במילים אחרות – אנושי.

האמירה של דורית בייניש השבוע הייתה הכל חוץ מאנושית. שבנאום שהעניקה השבוע, במסגרת פרישתה מכס נשיאות בית המשפט העליון, אמרה כי היא אינה מתחרטת על שום פסק דין שאי פעם ניתן על ידה. לא יודע מה אתכם, אני מתקשה להתחבר לאדם שטוען כי מעולם לא טעה בעבודתו. גם כי אני לא יכול להזדהות איתו, וגם כי מאמירה כזו עולה ריח חמצמץ של גבהות לב והתבסמות בכבוד עצמי. והכבוד, כפי שאמר הרבי מקוצק, "כולו שקר ואין בו מאום".

כמה פשוט, ככה אנושי

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות" (שמות י"ח, כ"א). זוהי עצתו של יתרו כהן מדיין לחותנו משה רבנו, לאחר שהבחין כי האחרון כורע תחת הנטל, בהיותו השופט היחיד הדן את בני ישראל במדבר.

עצתו של יתרו היא בשורה תרבותית, מאחר והיא מניחה את היסודות לכינונה של מערכת המשפט, כפי שהיא מוכרת לנו היום בתרבות המודרנית. המוסד שנראה לנו היום כל כך טריוויאלי ומובן מאליו, הוא רעיון שנזרע בימים ההם, בזמן היציאה של בני ישראל ממצרים. אגב, אם אתם שואלים אותי, זה בדיוק "האור לגויים" שמתכוונים אליו בהקשר של העם היהודי, ולא הדרת נשים או התחככות המונית בקברי צדיקים.

ואם נחזור לעניינינו, יתרו הזקן והחכם לא רק מציג בפני משה את הלוגיסטיקה והמערך המשפטי הנכון – שרי אלפים, שרי מאות וכו' – אלא גם מוסיף ומפרט אילו תכונות ראוי שיהיו לשופטים הנבחרים. "אנשי אמת" הוא אומר. כמה פשוט, ככה אנושי.

אני לא מכיר את דורית בייניש. ניתן להניח שאם היא נשאה בתפקיד הרם של נשיאת בית המשפט העליון, אזי מן הסתם היא שופטת מוערכת, מקצועית ובעלת ידע משפטי נרחב. מאידך גיסא, העובדה שבכל תולדות חייה כשופטת לא קיים אפילו פסק דין אחד שהיא מתחרטת עליו, מעידה על כך שכנראה התפיסה המקראית שלה לגבי הפירוש "איש אמת" שונה מהתפיסה שלי. כי לדידי איש אמת, כזה שאמור לשבת על כס האמת, חייב וצריך לטעות. הרי זה בדיוק מה שהופך אותו לאנושי, לאדם, לשופט.

לצערי, האמירה של בייניש משחקת לידיים של מבקרי בית המשפט העליון. היא מוכיחה כי שופטי בית המשפט העליון, והיא בראשם, שכחו כי הם לא יושבים באולימפוס ביוון, אלא בגבעת רם, סמוך לגן סאקר, מעוז המנגל, הטחינה והיאללה בלגן.

>> הפרשה הקודמת: החילונים הם הנס של החרדים
>> על מה אנשים מתחרטים לפני מותם?