באינטרנט ייסדתי את מדינת הנחמדים

בוקר אחד קם דני וואלס, דוקומנטריסט וקומיקאי בריטי בן 32, והחליט להקים מדינה משלו. איך? הוא הכריז על דירתו כטריטוריה של המדינה החדשה, הכין דגל, כתב והלחין המנון, הדפיס שטרות ואפילו פעל להשגת הכרה בין-לאומית. מאחר ודירתו של וואלס קטנה, ומספר מבקשי האזרחות גדל מדי יום, מבקש המלך דני מכולם לקחת חלק במדינה הווירטואלית והקהילה האזרחית הווירטואלית המתהווה - באינטרנט. כל מי שרוצה מוזמן להצטרף לאומת-הרשת (cybernation), כפי שהוא מכנה אותה, ויש רק תנאי אחד: לשמור על החוק היחיד של המדינה – "היו טובים".

תודו שהתגובה הראשונית שהרעיון מעורר היא גיחוך למראה הנמלה שמנסה להרים פה פיל מעל ראשה. אבל אם חושבים על זה כמה רגעים, מתברר שהתחושה הזו רק ממחישה כמה המדינה המודרנית מושרשת בתודעתנו כעובדה מוצקה, כמו תופעת טבע, ולא ככלי מלאכותי שהמציא האדם לשרת את צרכיו, כלי שמשתנה ומתפתח ואולי אף מאבד מחשיבותו עם השינויים החלים בעולם. כן, על פניו מדובר בגימיק משעשע, אבל באחד שמעלה שאלה מרתקת במהותה - האם בעולם של היום ניתן לייסד מדינה חסרת טריטוריה עבור אומה חסרת זיקה לקרקע? האם ניתן לנתק את הקשר הכמעט מוחלט בין מדינה, אזרחים וטריטוריה?

מסעו של וואלס לעצמאות, המתועד בסדרה בת שישה פרקים הנקראת "איך להקים מדינה?" ששודרה לא מזמן בערוץ "יס דוקו" בלווין, מסתיים בחשיפת שמה של המדינה - לאבלי (Lovely). השם נבחר, איך לא, בהצבעה דמוקרטית באינטרנט על ידי האזרחים. נכון לכתיבת שורות אלה, אגב, מונה אוכלוסיית לאבלי 58,165 אזרחים. יש לה ממשלה המורכבת מהמלך דני ומארבעה שרים נוספים האחראים על משרדים שונים, בהם (בתרגום חופשי): משרד ה"עשייה בתכ'לס", המשרד "להיראות ולהישמע נחמדים", המשרד ל"אזרחות טובה", המשרד ל"מה אחרים חושבים", משרד האוצר ועוד. במהלך מסעו לקבל הכרה בין-לאומית מנסה וואלס להתקבל לתחרות האירוויזיון, להיות מוכר על ידי האו"ם ואף לקבל מענקים מממשלת בריטניה בתור מדינה מתפתחת. 

אפילו המנון המדינה הרשמי מזמין את כולם להיות אזרחים ומסביר את עקרונות המדינה החדשה:
"... כולם יכולים להצטרף למדינה שלי / אתם חייבים ללמד את העולם לשיר - דני וואלס הוא המלך / צדק ונימוסים הם החוקים / יש לנו חוקה ואפילו כתבתנו אותה / אנחנו אולי האומה קטנה אבל אנחנו הכי נחמדים בעולם / ארץ ההזדמנויות היכן שהפשע מחוץ לחוק וכל אחד תורם את חלקו עם יד על הלב ..."

וואלס, אני מוכרח להודות, הוא מזן בני האדם הכי אהוב עלי: גנוב עם תעודות ומבריק. הוא נמצא על הגבול שבין תימהוני לבעל חזון, ולעיתים קרובות קשה להבין האם האיש המבולבל הזה בכלל מבין את חשיבות הפרויקט שהוא מרים. לעיתים קרובות הוא נותר ללא מילים, מעלה יותר שאלות ממספק תשובות, יורה מהמותן ומתאכזב ממכתבי סירוב רשמיים כמו ילד שלא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה. הוא אמנם לא מייסד את המדינה שלו כדי להציל את עמו הנרדף מפוגרומים או מנסה לסיים שנים של כיבוש, אבל נוגע בנקודה הרגישה של הגדרה עצמית בעידן הגלובלי. הוא שואל, בעקיפין, האם בעידן בו הגבולות "מונמכים" ומאפשרים מעבר כמעט חופשי של מידע, כסף ורעיונות, צריך בכלל מדינות חדשות? האם יש צורך בהגדרה עצמית בעולם השואף לאחידות וגלובליזציה?

גם אם לא יצליח בסופו של דבר לקבל עצמאות והכרה בין-לאומית, דני וואלס מעורר השראה ונושב רוח חדשה במפרשים של מי שכבר השלים עם העולם כפי שהוא. וואלס מראה שלא צריך הרבה כסף או קשרים כדי לשנות - כל מה שצריך זה מעט יוזמה ורצון. הוא מוכיח שכל אחד יכול להשפיע, ושכוחו של הפרט טרם התפוגג תחת שלטון המעצמות והתאגידים. המלך דני הזכיר לי שאנחנו עדיין חיים בעידן של שינויים ושגם אם אי אפשר לקבל כל מה שרוצים - שווה לנסות.

בסוף הפרק השישי והאחרון בסדרה וואלס מסכם את ששת החודשים בהם ניסה לייסד אומה חדשה באומרו: "אולי האו"ם לא רוצה אותנו - אבל אתם פה בכל זאת". משפט פשוט החושף את האמת מאחורי המדינות: כולנו בני האדם שנמצאים פה על כדור הארץ - איתן או בלעדיהן.

וגם פיטר מ"Family Guy" הקים פעם מדינה. צפו בהמנון של מדינת "פיטוריה"