"הבנתי שלא משנה כמה ארצח, את יעל זה לא יחזיר לי"

הערב, לצד טקסי יום הזיכרון הממלכתיים והרשמיים, עראמין וכפיר יציינו את זכרם של בנותיהם בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני אלטרנטיבי, של תנועת "לוחמים לשלום". התנועה, שעראמין הוא ממייסדיה, הוקמה על-ידי ישראלים ופלסטינים שלקחו חלק פעיל במעגל האלימות באזורנו, הישראלים כחיילים בצבא הישראלי והפלסטינים כחלק מן המאבק האלים לחירות הפלסטינית. אחרי שנים רבות בהן אחזו בנשק, וראו אחד את השני רק דרך כוונות הרובה, החליטו להניח את נשקם ולפעול למען השלום בדרכים לא אלימות.

בשנים האחרונות הם ערכו מאות פעילויות משותפות, סיורים, מפגשי פעילים, חוגי בית והרצאות, בישראל ובשטחים. באירועים אלו הם קוראים לסיום הכיבוש, להתנגדות גורפת לכל סוג של אלימות, משני הצדדים, ולהכרה בקיומם של שותפים לדיאלוג בצד השני. בטקס הזיכרון הנערך זו השנה השמינית, ישתתפו ישראלים ופלסטינים בני משפחות שכולות, שיציינו את האובדן והשכול הנגרם לשני העמים לאורך ההיסטוריה העקובה מדם של המאבקים הלאומיים.

"תכננתי לפרטי פרטים איך אני מחסל שישה פלסטינים"

שבועיים לאחר מכן קיבל כפיר מכתב מאם שכולה שהזמינה אותו לקחת חלק בפורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות. "היא סיפרה לי שהפורום עורך סמינר של משפחות שכולות פלסטיניות וישראליות, והזמינה אותי לבוא ולהקשיב. התחלתי לצחוק ושאלתי אותה, עם מי את רוצה שאעשה שלום, עם הרוצחים של הבית שלי? אמרתי לה 'אני לא איש של פיוס ואין סיכוי שאגיע'. אבל כשהגיע יום קיום הכנס, משהו דחף אותי ללכת. פגשתי ישראלים ופלסטינים שאיבדו את קרוביהם עקב הסכסוך. המפגש הזה נתן לי טעם לחיים". מאז כפיר פעיל בפורום המשפחות השכולות ובתנועת לוחמים לשלום, "המטרה שלי היא למנוע שכול נוסף בשתי הצדדים", הוא אומר, "המטרות שלנו הם להרבות פיוס ולהגיע לכזאת מסה של אנשים שמוכנים ורוצים שלום, עד שהמנהיגות משני הצדדים לא תוכל להתעלם".

נפגש בסתר עם חיילים לשעבר ישראלים

גם דרכו של עראמין לנתיב הפיוס הייתה רצופה במכשולים שמולידה מלחמה. עראמין השתלב במאבק הפלסטיני כילד שגדל בעיר העתיקה של חברון. בגיל שבע עשרה, הוא נתפס בעודו מתכנן התקפה על חיילים ישראלים. "בגיל שתים עשרה הצטרפתי להפגנה שבה ירה חייל בילד. ראיתי מולי את מותו של הילד. החל מרגע זה, פיתחתי צורך עמוק בנקמה. הצטרפתי לקבוצה ששמה לה למטרה להיפטר מהאסון שפקד את עירנו. בתחילה זרקנו אבנים ובקבוקים ריקים בלבד, אבל כשמצאנו כמה רימוני יד במערה, החלטנו להשליך אותם על הג'יפים הישראלים. שניים מהם התפוצצו. איש לא נפגע, אך אנחנו נתפסנו", מספר עראמין שבעקבות אותו מקרה, ריצה שבע שנות מאסר בכלא הישראלי.

עם שחרורו מהכלא ב-2005, השתתף בייסוד תנועת "לוחמים לשלום". "כמה מאיתנו, שהאמינו באי-אלימות, החלו להיפגש בסתר עם חיילים לשעבר ישראלים. נפגשנו כאויבים אמיתיים שרוצים לדבר. הישראלים סירבו להילחם, לא למען הפלסטינים, אלא למען הרמה המוסרית בחברה שלהם. גם אנחנו לא פעלנו כדי לחסוך בחיי ישראלים, אלא כדי למנוע מהחברה שלנו להמשיך ולסבול. רק מאוחר יותר, כל אחד משני הצדדים החל לחוש אחריות גם כלפי הצד השני. גילינו שלאלימות אין מקום והיא לא מובילה לכלום חוץ מעוד קורבנות ועוד דם, והחלטתי שהדרך הנכונה היא להניח את המשקעים ולהתחבר. זה מסר אנושי ששלום יכול לקרות עם לוחמים מניחים את הנשק שלהם ומתחילים לדבר. הנשק יוצר מנצח אחד בלבד וזה המוות".

"יש לנו אותן דמעות, אותו דם ואותו פחד"

כפיר ועארמין מקווים כי פעילותם והשתתפותם בטקס המציין את הקורבנות הפלסטינים והישראלים של הסכסוך, יובילו להבנה כי שלום ופיוס הינם מטרות ברות השגה. "מצאנו שצריך להיות יום אחד שמציין את הכאב של שני הצדדים כי אנחנו קשורים וכך נפיק לקחים. זה מאוד הכרחי להכיר בכאב של הצד השני כדי לגלות שיש לנו אותן דמעות, אותו דם ואותו פחד. אמא זה אמא, ובשני הצדדים הורים שכולים לא ישנים, אז למה להמשיך להצדיק את המוות והקורבנות? אנחנו עושים מהלך של פיוס מתקדם וצריך להגיד את האמת, נעשה עוול משני הצדדים. דווקא ביום כזה צריך לצאת מסר משותף שאסור להסתגר בבועה של בעלות על השכול. אם מציינים את הכאב ביחד, זה נעשה יותר קל להתגבר ולמצוא את המקום בתוכנו שיביא לפיוס", אומר עראמין.

"ביום הזיכרון הכאב שלנו מתאחד, זה אותו שכול. לא עושים תחרות למי יותר כואב ומי יותר קורבן, לכל אחד יש את הכאב שלו. צריך להיות אמיצים ולהגיד, אנחנו יותר חשובים מאדמה שאנחנו הורגים בשבילה. אנו רואים עצמנו רק ככלי למלחמה ואנחנו שבויים ברמה הפוליטיות ולא מנסים לשנות את המציאות. בגלל שכולנו מסכימים שזה מעגל לא נכון צריך לעמוד ולהודות בכאב. אני רוצה שכל אבא ואמא שכולים יעמדו מול עצמם וישאלו, האם הם מצדיקים את המוות של ילדיהם למען המלחמה והאדמה? אני חושב שהתשובה היא שהיה עדיף שיישארו בחיים. אני מקווה שיום יבוא ונציין לא רק את יום הזיכרון, אלא גם את יום השלום".

"אם אנחנו ששילמנו את המחיר הכי גבוה יכולים לשבת לדבר, אי אפשר לטעון שאין פרטנר. אחרת מה הפתרון שמציעים? להמשיך לשלם בגוויות? להגדיל את בתי העלמין? הרי ניסינו הכל. הכנסנו לבתי סוהר, הרסנו בתים, הגלנו, אין משהו שלא עשינו לפלסטינים, חוץ מלשבת ולדבר איתם", מוסיף כפיר. "יש לנו מספיק כוח לקחת סיכונים ולנסות לשבת ולדבר. אולי המוצא הזה שאותו לא ניסינו, הוא הדרך לפתרון. אחרת אם אין תקווה לשלום בשביל מה לחיות? רק בשביל להילחם? השלום לא יגיע מזה שננסה להכשיל אותו. בצד השני ישנם בני אדם ולא כולם רוצחים. אני מאמין שבני אדם בכל העולם, ישראלים ופלסטינים כאחד, רוצים אותו הדבר, לסיים ללמוד, לרכוש מקצוע, ליהנות מהעבודה, להקים משפחה, ולהזדקן בשקט ובכבוד".

הטקס ייערך בביתן 10 בגני התערוכה בתל אביב. הערב בשעה 21:00