בשבוע שעבר סחף את הרשת סרטון וידאו קצר של עשרים שניות, שחימם את ליבם של רבים. בסרטון נראים סטודנטים יהודים וערבים מאוניברסיטת בר-אילן, רוקדים את ריקוד הדבקה המסורתי. תפסנו לשיחה את איתי גלינר, סטודנט שנה שנייה למדע המדינה ותקשורת בבר-אילן, שצילם את הסרטון הויראלי - שיספר לנו איך הצליח לתפוס את הרגעים שריגשו רבים - ולמה למעשה אנחנו כל כך מתרגשים מזה.

>> כל התכנים המעולים שלנו באנגלית בפייסבוק

"הגעתי אל הרחבה באיזור משפטים רק בגלל ששמעתי מרחוק את המוזיקה ורציתי לראות מה קורה - ונשארתי כי אהבתי את מה שראיתי. לרגע אחד, ערבים ויהודים (גברים, נשים, חילוניים ודתיים), רוקדים ביחד; ברקע, קהל שמוחא כפיים בקצב המוזיקה כי הוא נהנה מהמחזה הייחודי. לא משנה איפה הדעה שלך נמצאת, אי אפשר היה שלא לשחרר אנחת רווחה; להעלות איזה חיוך. רגע קטנטן - לפעמים זה כל מה שצריך במציאות מורכבת כמו שלנו".

גלינר הבין שיש כאן רגע מיוחד והחל לצלם. "בגלל שריקוד הוא לא הצד הכי חזק שלי ולמרות שכבר הייתי צריך לחצות חצי אוניברסיטה בשביל להגיע בזמן להרצאה הבאה - החלטתי לצלם ולהעלות את הסרטון בטוויטר. למה דווקא בטוויטר? כי שם מתחולל קרב מתמיד על פניה של מדינת ישראל ומרגישים בחסרונו של הציבור הישראלי. האמת, לא דמיינתי שהסרטון יהפוך להיות ויראלי". הסרטון של גלינר הכה גלים ברחבי הרשתות החברתיות וצפו בו כמעט 350,000 איש, בין השאר דרך ארגון ההסברה הפופולרי StandWithUs.

"בינינו? שמחתי. לא בגלל שזה "שלי". עם כל הכבוד, כולה צילמתי, כן? באותה מידה זה היה יכול להיות צילום של כל אחד אחר מאותו אירוע, והיו. ואם כבר בכבוד עסקינן - אז הוא מגיע למי שאירגן את האירוע ורקד שם".

איתי גלינר
"לפעמים במציאות כמו שלנו צריך רק רגע קטנטן של חיוך". איתי גלינר

גלינר מספר שהוא שמח למראה הרוקדים משתי סיבות: "ראשית, כי גיליתי שלא רק אצלי עלה חיוך קטן, ושנית, עד כמה שאני לא אוהב את המונח "הסברה", הסרטון הזה עשה עבודה נפלאה בתחום. איפה עוד ריקוד כזה יכול לקרות בעולם כולו, אם לא כאן, אצלנו ועוד באוניברסיטה עם ציביון דתי מובהק כמו של בר-אילן? סרטון כזה של קירוב לבבות המאגד בתוכו את המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, מהווה תשובה מנצחת, מיני רבות, לטענות שקריות על אפרטהייד שאוהבים להפיץ עלינו ברחבי העולם ולאחרונה גם מבית.

בדיעבד הסתבר לי שהסטודנטיות והסטודנטים הערבים התאמנו במשך כחודש לביצוע הריקוד, כדי שיוכלו ללמד את הריקוד. המטרה שלהם, מעבר ל-לעשות שמח, הייתה להכיר ולשקף את התרבות שלהם. אחת מהם, היבה, רשמה שהיא מאוד גאה על כך שהם הוציאו את היוזמה לפועל, שאיחדה יהודים וערבים יד ביד". 

על אף המציאות הלא פשוטה בישראל, אין ספק כי נקודות אור שכאלה, מצליחות לגעת בלבבות רבים. "אני לא נאיבי", מוסיף גלינר, "אני יודע שהריקוד לא פתר ולא יפתור את כל הבעיות שקיימות בחברה הישראלית, אליהן הדרך לפתרון עוד ארוכה. אבל חשוב לזכור שכמה רגעים של שפיות – מעולם לא הזיקו לאף אחד וש"הדבר החשוב בעולם איננו היכן אנו נמצאים, אלא באיזה כיוון אנו נעים", כמו שאמר אוליבר ונדל הולמס".

>> המצאות מגניבות שהמציאות תיכוניסטים ישראלים
>> כל הכתבות שלנו שתוכלו לשתף עם חברים בחו"ל