דו"ח מבקר המדינה בנושא פרשת הרפז, שהתפרסם בתחילת השבוע, טלטל את הציבור והכניס אותו עמוק אל תוך מלחמת הגנרלים של שנת 2013. נראה שאנשי צבא הבכירים שלנו, שאמורים לנהל את ביטחון האזרחים, היו עסוקים יותר במלחמת יצרים – ממש כמו במסדרונות הכנסת. בפוליטיקה כבר התרגלנו לשקרים, לסחיטות וללכלוך - אבל בצבא? וכאילו זה לא מספיק, הכביסה יצאה לאור היישר לתקופת הבחירות.
הפרשה הזאת היא מעין ראי לתפיסה שהשתנתה לגבי האלופים בצבא ויכולתם להנהיג את המדינה. אם ישבתם לראות את תשדירי הבחירות בימים האחרונים, הבחנתם ודאי בעובדה שמלבד מפלגת קדימה, אין אף מפלגה שמוכרת לציבור את "הטיקט הבטחוני", וחוץ ממופז אין אף אלוף לשעבר שמוביל קמפיינים. למעשה, מספיק להסתכל על הרשימות לכנסת ה-19 כדי להבין עד כמה ירדה קרנם אל האלופים – כי בשנת הבחירות הזו אנחנו מוצאים עצמנו עם הרבה פחות ביטחוניסטים מפעם.
לראייה, אם ב-18 השנים האחרונות עמד ממוצע הקצינים הבכירים (אל"מ עד רא"ל) בכנסת על 15 אחוז מסך כל חברי הכנסת, בבחירות 2013 אחוז הקצינים הבכירים יעמוד על 9.6 אחוז בלבד (הנתון כולל גם אנשי שב"כ ומוסד בעלי דרגה מקבילה) – ירידה של 40 אחוז. במקומות הריאליים ניצבים רמטכ"ל לשעבר אחד (בוגי יעלון), ראש שב"כ לשעבר (יעקב פרי), שני אלופים (עמרם מצנע ואלעזר שטרן), שני אלופי משנה (עומר בר לב שפיקד על סיירת מטכ"ל ויאיר שמיר, טייס קרב בעברו), וזהו, בעצם. את מקומם של קציני הצבא תפסו לא מעט עיתונאים והרבה מנהיגים חברתיים, ואת שם התואר "ביטחוניסט", החליף בקלילות הטיקט ה"חברתי". למעשה, תהילת העבר של ביטחוניסטים כמו אריאל שרון, יגאל ידין, משה דיין, עזר וייצמן, רפאל איתן, אמנון ליפקין שחק ורבים נוספים נשארת כמוצג ארכיוני. קם כאן דור חדש של מנהיגים פוטנצייאלים, והוא ממש לא זקוק לחרבות על הכתף כדי לסחוף את קולות הבוחרים.
"הפוליטיקאים הבינוניים חסמו את המדינאים הבכירים"
"יש ירידה בקרנו של צה"ל", מאשר ליאור חורב, יועץ תקשורת ואסטרטג. "מעמדו של צה"ל באתוס הלאומי הוא לא אותו מעמד שהיה לו כשקמה המדינה, במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ואפילו אחר כך. רואים את זה גם בנתוני הגיוס וגם בעובדה שהאליטות המשרתות השתנו. פחות בני קיבוצים ומושבים ויותר בני התנחלויות. גם בעיני הפורשים הבכירים של צה"ל יש יותר העדפה ללכת לעולם העסקים מאשר לפוליטיקה. ישראל זיו הקים חברה, יואב גלנט הוא נשיא של חברת נפט, משה קפלינסקי היה בבטר פלייס והרשימה ארוכה. אני חושב שלפוליטיקה יש את בעיית המיתוג והיא פחות אטרקטיבית לאנשים שבאו מתפקידים רמי מעלה בצבא. הם מרגישים שעשו מספיק למען המדינה ושרתו מספיק שנים, ולכן הם פונים לעשות לביתם".
למרות המאבקים המלוכלכים של הצמרת הביטחונית להם נחשפנו בזמן האחרון, חורב חושב שמעמדם של הביטחוניסטים עדיין גבוה – בהנחה שידעו לשמור על הרלוונטיות שלהם. "לא גלנט ולא אשכנזי איבדו את היכולת לחזור לזירה בעמדות בכירות. יש הרבה דרכים להישאר רלוונטיים במדינת ישראל גם בלי לקפוץ לפוליטיקה. אבל צריך לזכור שהליכה לעולם העיסקי לא נטולת סיכונים כי יש סיכון בלא להצליח, להיכשל ולהתלכלך".
אנחנו מוכנים למנהיגות אזרחית?
"זו סיסמה ריקה מתוכן. אנחנו נמצאים שם כבר הרבה שנים. לפחות מאז היעלמותו של שרון מהמפה אנחנו נמצאים כיום בפוליטיקה של מנהלים ולא של מנהיגים".
דובר צה"ל לשעבר והאסטרטג אבי בניהו לוקח בהרבה פחות קלות את היעלמותם של הקצינים משורות הפוליטיקה הישראלית. לדעתו, הבחירה שלהם ללכת לאפיקים אחרים היא הפסד צורם לפוליטיקה הישראלית ולכוח ההנהגה שלה. "מאז קום המדינה המשפך של בה"ד 1 היה מהחשובים למערכת הפוליטית ולמנהיגות בישראל", הוא אומר. "אנשים כמו בר לב, מוטה גור, רפול והמון נוספים צברו הרבה ניסיון בתחומים רבים לפני שנכנסו לפוליטיקה. הם ידעו לנהל מלאים ותקציבי עתק, ידעו לבצע משימות, להפיק לקחים - ולא פחות חשוב, היו להם ערכים ויושרה. עוד דבר חשוב זה שהם היו אנשים שבגיל 20 כבר עמדו על תלולית עפר והספידו אנשים אחרים. כלומר הם ידעו כמה חשוב ביטחון המדינה מצד אחד, אבל כמה מתוק הוא הפן של השלום וצריך לחתור אליו".
בניהו מקשר את היעלמותם של האלופים ממסדרונות הכנסת לחוק הצינון – אותו חוק שמונע מאלופים ורבי אלופים להתמודד על תפקיד פוליטי למשך שלוש שנים. "הפוליטיקאים הרגילים ראו שאנשי הצבא יכולים להתמודד ולקבל את אמון הציבור. את החוק הזה המציאו נגד מופז כי רצו לבלום אותו, אבל הם פספסו אותו והחוק חל על דן חלוץ שנאלץ להמתין. אבל זה קיבל ביטוי דווקא אצל אשכנזי, שהיה רמטכ"ל מאוד אהוד ולכן כולם שם מאוד חוששים ממנו", הוא אומר, וקובע שלמרות שמהחוק הזה נפגעו קצינים כמו דן הראל, אליעזר שקדי ועמוס ידלין, הנפגעים העיקריים ממנו הם האזרחים. "האבסורד זה שמירי רגב או אפילו אני, שמוכרים לציבור, יכולים לרוץ, אבל מי ששירתו בתפקיד ראש אגף טכנולוגיה או ראש אגף כוח אדם לא יכולים לרוץ".
בניהו מעלה טענות קשות נגד העיתונאים שתפסו את מקומם של אנשי הצבא. "נכנסו שמונה עיתונאים במקום הביטחוניסטים, והבעיה היא שהציבור לא מספיק מודע למה שקורה פה. הוא לא מבין שהפוליטיקאים הבינוניים חסמו לו את המדינאים הבכירים. שיחשבו על פוליטיקה בלי רבין, דיין או רפול ויגלו את הבעיה. המערכת איבדה אנשים טובים, ובפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל יש רק מועמד אחד לראשות הממשלה שהוא ביטחוניסט. אני מכיר את המצב טוב ומאוד חרד".
"סיכול ממוקד לאלופים"
האלוף במיל' אלעזר שטרן, שמתמודד במסגרת מפלגת "התנועה", יהיה בכנסת הקרובה בין האלופים הבודדים. גם הוא מסכים שהיה פה "סיכול ממוקד" לאלופים ורבי אלופים מהם חששו הפוליטיקאים. "חוק הצינון, או יותר נכון חוק הסינון, מעיד על הפחד של חברי הכנסת מאותם קצינים. את זה עשו בכוונת מחוקק, ואמר לי את זה שר האוצר עצמו (שטייניץ - ש"ל) שהיה אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון כשקיבלו את הדבר הנורא הזה", הוא אומר. "אנחנו עומדים על חוק צינון של שלוש שנים שלא כולל את חופשת הפרישה, שבה יש עליך מגבלות ואסור לך אפילו להתראיין בלי אישור של דובר צה"ל. עם בחירות שיש כל שלוש שנים, אנחנו מדברים על ממוצע של חמש וחצי שנות צינון, וזה חוק אנטי דמוקרטי בעליל שיצר לנו עכשיו את המחסור הזה שפתאום כולם מרגישים בו. קח אנשים כמו דן הראל שהיה שכבר היה מנכ"ל משרד התרבות וכבר שלוש וחצי שנים אחרי תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא לא יכול ללכת לכנסת בגלל החוק. זה בזמן שמנכ"ל משרד האוצר יכול למכור את המדינה לחברה לישראל וללכת לשם אחרי שנה. סיבה שנייה זה שאולי אנחנו לא מתאימים לפוליטיקה המלוכלכת והרוב באמת לא שורדים את זה".
שטרן חושב שהעדרם של אנשי צבא מפורום מקבלי ההחלטות היא בעיה שכבר היום פוגעת במדינה. "זה מורגש בשני מקומות, אחד ברמת האנשים והשני באיכות הדיונים הנוגעים לניסיון של צבא, שב"כ ומוסד – שזה דרך אגב לא רק בביטחון, זו גם הסתכלות על מערכות גדולות. כי מי שניהל צבא יודע לקבל החלטות שיש להם משמעות על מאות אלפי אנשים, יודע איך להחליט, יודע מה המשמעות ואיך לבצע החלטות כאלה, זה ניסיון. אלה אנשים שאין לנו עודף מהם בחברה הישראלית".
האלוף במיל' יורם יאיר (יה-יה) מחזק את תפיסתו של שטרן. "הבעיה קשורה לנורמות התנהגות והרגלי התנהגות שמכתיבים כללי המשחק הפוליטי אל מול הנורמות וכללי ההתנהגות בצבא. מי שהגיע להיות אלוף, בילה חלק ניכר מחייו בצבא ,שם התחנך וחינך, על הערך המוביל והחשוב ביותר בצבא – דבקות במטרה. דוגמא אישית, אחריות ואמינות. אם בממשלה היו נהוגות הנורמות האלו, אם שרים, וחברי כנסת היו רק מבינים, שהמטרה הציבורית, הלאומית, היא החשובה והקובעת, שהחתירה להשגתה היא זו שצריכה להנחות אותם בהחלטותיהם ובמעשיהם ולא האינטרס האישי או המפלגתי, לא האינטרס הפוליטי והשאיפה להישאר בשלטון – אז מדינת ישראל הייתה במקום אחר הן בהיבט המדיני והן בהיבט החברתי כלכלי".
יה-יה מציין שאלופים רבים איבדו את הילתם כמפקדים ומנהיגים ברגע ש"התלכלכו" בפוליטיקה הישראלית והחשש הזה גורם לאנשי צבא רבים להימנע מהגשת שמם כמועמדים לכנסת. "כללי המשחק שקבעו הפוליטיקאים לא מאפשרים לכל מי שיש לו טיפת ענווה וצניעות, שהוא מכוון למטרה הכללית ולא לאינטרס האישי, להשתלב בפוליטיקה. כדוגמא, רק עכשיו נפרדנו בכאב מאמנון ליפקין שחק, שהיה ראוי וצריך היה להיות ראש ממשלה. אני אישית דרבנתי ועזרתי לו להתמודד על התפקיד. אלא שכבר בתחילת הדרך, בהתמודדות האישית הראשונה במרוץ, בתוך המפלגה, מול איציק מרדכי, הוא לא היה מוכן להפעיל מרפקים, או אולטימטומים ולהתעקש על ראשות המפלגה. חשובה הייתה לו המטרה המשותפת ולא המיקום ברשימה. ערכים והתנהגות שאפיינו אותו גם כשר והביאו אותו לוותר על השתתפות בחיים הפוליטיים. הוא לא היה מוכן לסטות מדרכו רק כדי להישאר בפוליטיקה".
"לא כל החוכמה נמצאת אצל הגנרלים"
אלא שלא כולם מסכימים עם הקונצנזוס של אנשי הצבא, ולא כולם בטוחים שהיעדרם באמת מסכן את שלמות הצמרת המדינית שלנו. פרופסור זכי שלום, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שמתמחה ביחסי צבא ודרג מדיני, כלל לא בטוח שלצה"ל יש את הפתרונות שהיו לו בעבר - ושליוצאים ממנו יש חוכמה בלעדית. "אפשר לבוא ולהגיד שהציבור רואה לאורך השנים שההילה של צה"ל, כמי שיכול לתת מענה מהיר וחד משמעי לבעיות הביטחון של ישראל – קצת עוברת שינויים", הוא אומר."עלייתו של הנושא החברתי כלכלי בעולם הערבי סביבנו, יוצר תחושה שצריך להתמקד בנושא זה יותר מאשר במלחמה ושלום. התחושה היא שיש יחסית רגיעה בצד הביטחוני והגיע הזמן לתת ביטוי לחיי היום יום של האזרח למרות כל האתגרים הביטחוניים. אתה רואה שזה מה שמעניין את האזרח, ועובדה שמאות אלפים היו בכיכר".
לדברי פרופ' שלום אין מחסור אמיתי באנשי צבא בכנסת, "כי מי אמר ששר ביטחון צריך להיות גנרל? היה לנו שרי ביטחון אזרחים לא רעים כמו בן גוריון, אשכול, פרס, ארנס וגם פרץ לא היה רע. גם פורום חברי התשיעייה לא מעצב דברים מבצעיים אלא בוחר אסטרטגיה מדינית כוללת ואין שום בעיה שפוליטיקאים יעשו את זה. גם אם ניקח את לבנון השנייה או סיום עמוד ענן, לדעתי הבעיה הייתה דווקא בדרג הצבאי - ובעצם ראינו את מגבלות הכוח שגרם לזה שהתפקחנו. לא בטוח שכל החוכמה נמצאת אצל הגנרלים ולא בטוח שאלוף יכול לראות את המציאות בצורה יותר טובה מאזרח. אין פה מניעה מהנושא המקצועי כי עדיין האלוף נותן את התמונה המקצועית לדרג המדיני וזה יחליט על בסיס התמונה שקיבל".
משה ארנס: "יותר טוב אזרח כשר ביטחון"
16 שרי ביטחון כיהנו מאז שקמה מדינת ישראל, ומתוכם 6 בלבד היו אזרחים – וגם מהם שניים היו בעלי אוריינטציה ביטחונית מובהקת: פרס היה אבי הכור בדימונה, ומשה ארנס עבד שנים ארוכות בתעשייה האווירית וניהל פרויקטים רבים מול הצבא. לדברי ארנס, השילוב הזה – שר ביטחון שאינו אזרח, אך שמגיע ניסיון בגזרה הביטחונית – הוא למעשה זה שהופך שר ביטחון לטוב בתפקידו.
"בן גוריון לא היה איש צבא, הוא היה טוראי בגדוד העברי, משה שרת היה טוראי בגדוד העברי, שמעון פרס אפילו לא היה טוראי ויש לך פה כמה שרי ביטחון טובים שבכלל לא היו בצבא", אומר ארנס. "לדעתי יותר טוב אזרח כשר ביטחון, למרות שלא כל טמבל יכול להיות שר ביטחון. מי שמגיע לתפקיד שר הביטחון כאזרח, חשוב שיהיה מעורה בנושא הביטחון ולא בפעם הראשונה בחייו יתחיל לחשוב על סוגיות הביטחון כשהוא נכנס ללשכה. החיסרון של עמיר פרץ היה שעד אז הוא כלל לא עסק בזה, ואם נכנס אזרח שאין לו שום קשר אז אין מנוס מכך שיהיה חייב להקשיב לעצות של אנשי הצבא".
ארנס לא חושב שגם בקרב חברי התשיעייה, הפורום שבו נהוג לקבל את ההחלטות, זקוקים לאנשי צבא. לדבריו דווקא הקצינים הבכירים באים מהמערכת עם דעות קדומות וקשרים אישיים "לטובה ולרעה", מה שמגביל את השיקול שלהם.
"בהרבה מובנים הם מאוד מוגבלים כתוצאה מהרקע שלהם. למה אף שר לא היה מוכן להקים את המפח"ש (מפקדת חילות השדה, כיום זרוע היבשה - ש"ל), למרות שהיה ברור למי שעסק בנושא שזה מה שצריך לעשות? בצבא הייתה התנגדות כי אלופים חשבו שזה ייקח להם מהסמכויות, מי שהיה קצין שריון ראשי או תותחנים רצה להיות כפוף ישירות לרמטכ"ל. הייתה בצבא התנגדות גדולה גם כשהקמתי את פיקוד העורף מאותן סיבות. לכן אני אומר, את זה יכול היה לעשות רק אדם שהגיע מבחוץ.
"קח את נושא המסוקים שהיו מפוזרים בכל חיל האוויר עד שהיה את אסון המסוקים. לא הייתה אחידות ברכש, בתחזוקה ובהפעלה. עכשיו חיל האוויר זה ארגון שאף אחד לא מעז לגעת בו. כשאני באתי בקדנציה האחרונה שלי כשר ביטחון ואמרתי שצריך לארגן מחדש את נושא המסוקים, רצו להתנקש בי. בצבאות ארה"ב וגרמניה מסוקים הם חלק מכוחות היבשה בגלל שמסוקים הם חלק מקרב היבשה. אם הייתי מעז להעלות את הרעיון של להוציא את המסוקים מחיל האוויר לא הייתי יוצא חי מהלשכה שלי בקריה". את המסוקים איגדו במסגרת להק מסוקים רק אחרי אסון המסוקים אולם גם כיום זה תפקיד מטה ולא פיקודי. לדברי ארנס, "מחכים לשר הביטחון האזרחי הבא כדי שזה יקרה".