מהרגע הראשון הבהירו לאיה בוזגלו שפיספוס אחד, מבט אחד הצידה מהמסך ומישהו מהחברים שלה ימות. חיי אדם עליה. "היינו ילדות בנות 18 וחיינו בפחד שבגללנו מישהו ימות". ואז קרה האירוע שטילטל את הכל. אחרי שסגרה 28 ימים כתצפיתנית בבסיס כיסופים ב-2003 והיתה בדרך לחופשה של שלושה ימים, הגיע הטלפון. שרונה תירם, תצפיתנית וחברה קרובה, היתה על הקו, צורחת. "לאונרדו נהרג, לאונרדו נהרג". בוזגלו הסתובבה וחזרה לבסיס.
שני קצינים, רס"ן חגי ביבי וסרן לאונרדו וייסמן מגדוד צבר של חטיבת גבעתי, יצאו לסיור באותו יום. בחמ"ל ישבו שתי תצפיתניות: תירם, במצב כוננות ותצפיתנית נוספת, יושבת על המסך, לא מסיטה את המבט. "ראינו הכל, התצפיתנית צועקת לו, 'אל תצאו מהג'יפ, אל תצאו', ואנחנו רואות אותם יוצאים, רצים לכיוון המחבל והוא יורה בהם. זה היה הדבר הכי מזעזע בעולם", מספרת תירם.
כשהאירוע נגמר הגיע אחד המפקדים לעמדה. "הוא צרח על התצפיתנית שהיא אשמה במוות שלהם, והיא לא היתה. היא עשתה הכל נכון מצידה. אבל מאותו הרגע התחיל חלום בהלות", מספרת בוזגלו, "הרגשתי אשמה איומה, שבגללי הם מתו. לא יודעת להסביר למה. שנים אחר כך קראתי על פוסט טראומה והתחלתי להבין שהיה משהו מאוד לא בסדר באיך הכל התנהל".
עוד בקורס איה בוזגלו קיבלו פתק עם פסוק מספר יחזקאל (ל"ג): "וְהַצֹּפֶה כִּי-יִרְאֶה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה, וְלֹא-תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא-נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב, וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ -- הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד-הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ". הכל עליכן. הפתק הוכנס לנרתיק הדיסקית וליווה אותה כל השירות כתצפיתניות.
חיילים קרביים דווקא מוגנים יחסית
כשאנחנו מדברים על פוסט טראומה אצל חיילים, אנחנו חושבים על שדה קרב, חיילים תחת מתקפה, נתונים לסכנת חיים ממשית, מסתכלים למוות בעיניים או רואים את החברים שלהם נהרגים. מצבים שהנפש פשוט לא מסוגלת לעמוד בהם. אנחנו יודעים מסרטים שראינו או כתבות שקראנו שאנשים שסובלים מפוסט טראומה נתקפים בחרדה איומה, פלאשבקים מזירת הקרב שמתעוררים כתוצאה מטריגר שמחזיר את הזיכרון מהעבר ושהלומי הקרב מתקשים לנתק את הזוועות שראו בעברם מהמציאות בה הם חיים בהווה. על אחת כמה וכמה במדינה כמו שלנו.
"וודי אלן אמר 'זה לא שאני מפחד למות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה'", אומר יותם דגן, פסיכולוג קליני מומחה, מנהל שירותי הקהילה בעמותת נט"ל למען נפגעי טראומה נפשית על רקע של טרור מלחמה, "כשאדם נחשף לאירוע מסכן חיים, חוויה של כמעט מוות, 80 אחוז שיפתח בשעות ובימים שאחרי האירוע סימפטומים של תגובת דחק אקוטית, "זאת תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית. מתוך כל אותם אנשים שחווים אירועים כאלה 10 אחוז מפתחים הפרעה פוסט טראומטית. אלה אנשים שלא חוזרים למצב הרגיל".
הרבה מחקרים נעשו אודות הלם קרב (בעגה המקצועית: תופעת דחק פוסט טראומטית). בישראל חיים אלפי אנשים שסובלים מפוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי שלהם. מה שלא מדברים עליו הוא התגובה הפוסט טראומטית אצל מי שלא יוצאים מהמשרד, שלא קמים מהפלזמה. אלה שלא ראו שדה קרב בחיים שלהם, אבל חיים עם אותם שדים בראש שלהם בגלל מה שראו דרך הפלזמות והמסכים ומה ששמעו באוזניות. הם מוגדרים תומכי לחימה, לא מסכנים את חייהם פיזית ולא יוצאים לקרב, אבל יש להם קשר ישיר למה שקורה שם ואחראיות לחיי אדם.
"חיילים וקצינים קרביים דווקא מוגנים יחסית מפני תגובות פוסט טראומטיות", אומר פרופסור ואל"מ (מילואים) חיים קנובלר, מומחה בפסיכיאטריה, "הם עברו סינון אישיותי כשנבחרו לתפקידם, הם מאומנים יותר, ויש להם תמיכה חברתית מחבריהם ליחידה. לכן, דווקא חיילים תומכי לחימה עלולים – כאשר הם נחשפים לאירועים טראומטיים – לפתח תגובות פוסט טראומטיות יותר מאשר חיילים קרביים. באותה מידה, אזרחים לוקים בתגובות פוסט טראומטיות בפיגועים הרבה יותר מאשר חיילים".
דברים דומים אמרה גם הפסיכיאטרית שאבחנה פוסט טראומה אצל שירה (שם בדוי), סמב"צית בשירותה הצבאי ושירות המילואים אותו עשתה עד 2006. "עשיתי מילואים ברצון תמיד", שירה מספרת, "וגם במלחמת לבנון השנייה היה לי חשוב מאוד להשתתף. אפילו התקשרתי למפקד שלי ותהיתי מתי יזמינו אותי. ואז קיבלתי צו שמונה". שירה נסעה לבסיס בצפון לשירות קצר יחסית, רק שבוע וחצי.
"לחמ"ל הגיעו כל הדיווחים מהשטח, לא הדיווחים שאת קוראת אחר כך בעיתונים, אלא דיווחים לא מסוננים ולא מצונזרים. דברים מחרידים. היה כאוס מטורף ואת מקבלת את זה ישר למוח, לנפש, בצורה לא מעובדת, רצף של זוועות".
"מחפשים חלקי גופות, ואין לחיילים מה לאכול, כל המחדלים שקראנו עליהם אז בעיתונים, את שומעת את זה בזמן אמת. המפקדים הכי בכירים נמצאים איתך בחמ"ל ומדברים ביניהם ואת מבינה שאין להם מושג מה קורה, שהכל כאוס. ראיתי מפקד בדרגה מאד גבוהה נותן דוח מצב בשטח והוא נעמד כדי לא להירדם ובכל זאת נרדם בעמידה ואת מרגישה שסוף העולם הגיע. והכל נאמר בקול מכני, בשפה הצבאית הנקייה הזאת - הרדוף זה הרוג, פרח זה פצוע. אין שום רגש מאחורי המילים האלה המתארות זוועות בלתי נסבלות. ותוך כדי זה יש אזעקות כל הזמן ולא היה לנו איפה להסתתר בבסיס, אז את רצה יחד עם כולם ואז חצי נשכבת ליד מכולה ומקווה שהטיל לא יפגע בך".
אלו היו המילואים האחרונים של שירה, יותר היא לא הסכימה לשרת ועם כל טלפון ממשקית מילואים היא נתקפה חרדה איומה וידיעה שהיא לא תוכל לעמוד בזה, שהיא כבר לא תלבש מדים ותיכנס לבסיס.
"לא ידעתי למה אני מגיבה ככה, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני חוזרת. הלכתי לפסיכיאטרית כדי לקבל ממנה אישור שנפשית איני כשירה והיא אמרה לי 'אני אתן לך את האישור, אבל אם את כבר פה, בואי נדבר'. אחרי שיחה איתה היא אמרה לי שאני בפוסט טראומה. צחקתי בהתחלה. איך אפשר ובאיזו זכות? הרי לא לחמתי, הייתי מוגנת לגמרי. אבל אז גם לא צחקתי יותר".
"גם תומכי לחימה מתמודדים עם מצבים בהם עלולים להתפתח סימפטומים פוסט טראומטים", מוסיף יותם דגן, "מי שבסוף מביא את האינדיקציה שאפשר לתקוף בית בעזה כי נמצאים שם מחבלים ומפוצצים את הבית ואז מסתבר שהיו שם אזרחים בלתי מעורבים, אותו חייל יכול לפתח תגובה פוסט טראומטית וראינו את זה קורה. טיפלתי בקצין מודיעין שהיה עד להרג לוחמים דרך המסכים של הפלזמה. הוא פיתח הפרעה פוסט טראומטית והוא הוכר וקיבל טיפול ויצא מזה. אנשי 8200 שראו עוד ועוד נפגעים פלסטינים התחילו לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים למרות שלא יצאו מהחדר. אנשי חייל הרפואה, פרמדיקים וחובשים שכבר תקופה ארוכה מטפלים בפצועים הסורים, הם לא נמצאים בלחימה, הם נלחמים על החיים של הפצועים, הם לא יורים ולא יורים עליהם אבל העוצמה של הכאב שהם פוגשים וסכנת החיים ופצועים שמגיעים בלי טיפול או דברים מזעזעים, הריחות, הנמקים, זה מייצר תגובות והפרעה פוסט טראומטית וחלקם היום מטופלים ומוכרים".
גיא (שם בדוי) התגייס לפני כעשור ליחידת 8200, יחידת העילית שאליה מתקבלים המוכשרים והמוצלחים ביותר, ששירות בה פותח דלת לג'ובים יוקרתיים בהמשך. לפני השירות הוא עשה קורס קדם צבאי נחשב שנמשך חצי שנה. אלא שהיום, כמה שנים אחרי השחרור, הוא עדיין מתקשה להשתחרר מתחושת האשם וממחשבות אובססיביות על מה אפשר היה לעשות אחרת.
"הייתי בטוח שהמודיעין זה לא כמו חיילים נוראים במחסומים שמרביצים לפלסטינים, אלא שזאת חבורה של אנשים אינטיליגנטיים, שרכשו השכלה ולכן הדברים שם מתנהלים באופן מוסרי יותר", מספר גיא. "מהר מאד הגיעה ההתפכחות", הוא ממשיך, "היה מבצע גדול בזמן שהייתי בקורס, ואת רואה חבורה של ילדים בני 18, עושים איקסים על תמונות של אנשים בזמן ההפצצות, כשמלא אנשים מתים, ואיזה כיף זה. הדבר הזה נמשך בחמ"לים בשירות, יש כמה אנשים ששירתו איתי שנשרטו מהדברים האלה. יושבים בחמ"ל ויש הפצצה בעזה ואנשים צוהלים כשהם שומעים שאזרחים מתים".
יום אחד אמא של גיא מצאה אותו יושב במדרגות מחוץ לבית. הוא רעד. מצבו הנפשי הלך והתדרדר. באותה תקופה חיילת קפצה אל מותה ממגדלי עזריאלי. "קראתי את כל הכתבות עליה, באובססיביות. לא יודע למה", הוא נזכר.
"אתה נותן מידע שיש לו השפעה מידית על חיי אדם. חברה כתבה לי יום אחד 'הרגע הוציאו הפצצה. מתו שם המון אנשים חפים מפשע וכולם מסביבי עומדים על השולחנות ורוקדים'. אני מכיר אנשים שנדפקו מהשירות הזה".
תומכות לחימה מדברות על בושה ומבוכה לחוש נפגעות ממשהו שלא חוו פיזית.
"זאת לא טראומה שבה אתה רואה מוות מול העיניים שלך, זאת טראומה יותר בראש, באינטלקט. אלה אנשים שלא מתעסקים בטרור, אלא מתעסקים באוכלוסייה אזרחית ועושים להם דברים איומים. ואלה דברים שעשיתי ואלה דברים שרודפים אותי ואני מרגיש שעכשיו הקארמה מחזירה לי".
מעולם לא חשבנו לבקש עזרה או להתלונן
גם כשהמחיר הנפשי הוא כבד, תומכות ותומכי הלחימה לרוב לא חושבים לבקש עזרה במהלך השירות. רובם לא חושבים שמגיע להם. "עברנו דברים נוראיים, אבל להתלונן זה היה מותרות, פינוק", אומרת גילי יובל, גם היא שירתה כתצפיתנית יחד עם בוזגלו ותירם ומיד נזכרת.
"חברה שלי הייתה במשמרת ואני בכוננות, יחד איתה בעמדה. ופתאום מתחילות צרחות של חייל שצועק שיורים מתוך הים והמפקד עולה מולו בקשר ונותן לו הנחיות, 'כוון אליו את הנשק' והחייל צועק בקשר 'יש לי פצוע בידיים', והמפקד אומר 'תירה', והחייל צועק 'מעצור בנשק, מעצור בנשק'. ואת רק שומעת חייל חסר אונים עם חבר מדמם בידיים. ומדמיינת את עצמך במקומו וזה חוסר אונים מטורף. האירוע הסתיים והמחבלים חוסלו. זה מצב שאת נהיית חיה, כי את רוצה לחסל. את את רואה מחבל זוחל על הראש עם המטפחת של אללה אכבר או נדמה לך שזה מה שיש לו על הראש, ונשק מכוון לכיוון עמדה וברגע שהחייל שכיוונת אותו מפצלח את המחבל לאלף אלפי חתיכות את מוחאת כפיים בגאווה ואת באה הביתה לפני ארוחת שישי ומספרת להורים והם מזדעזעים ממה שהילדה מספרת. ואת לא מבינה את זה באותו רגע. והיינו לבד בעמדה. יוצאות לסיגריה אחרי אירוע וזהו, מעבר לזה אף אחד לא שאל, אף אחד לא אמר איך אנחנו, האם בסדר? האם זקוקות למשהו. אפילו משקית ת"ש לא באמת הייתה לנו. היא הייתה רחוק מדי ולא הייתה לנו שום אפשרות להגיע אליה".
שנים אחרי יובל ירדה לסיני ובלילה הכל חזר אליה. "היה לי פלאשבק, מעין התקף פסיכוטי. שני לילות שלמים לא יכולתי להירדם, הייתי בטוחה שמתוך הים יוצאים מחבלים ומרססים את כולנו ולא ישנתי. במהלך היום הייתי עם אנשים והכל היה בסדר, אבל בלילות זה כל מה שראיתי. מה שקרה אחרי זה הוא שאני, בלי קשר, התחלתי טיפול פסיכולוגי ושם התחילו לצאת הדברים, התחלתי לדבר עליהם והבנתי שיש להם מקום, התחיל לצאת בי כעס, על זה שהיתי בסיטואציות בלתי אפשריות. היום אני בהשלמה עם זה ולא כועסת על אף אחד, אבל אומרת שאפשר לדבר על זה, שהמערכת צריכה לדאוג ולטפל באנשים בתפקידים האלה".
"אחרי שלאונרדו נהרג הייתה תקופה קשה אבל מעולם לא חשבנו לבקש עזרה או להתלונן", מספרת איה בוזגלו, "הייתי חוצה את הרחוב ומתפללת שמשאית תדרוס אותי, כי הרגשתי אשמה. וזה לא רק זה, היו עוד מיליון דברים. זה טלפון מסמב"צ מתקשר אליי צורח, תוך כדי שאני שומעת פיצוצים ברקע, הוא התקשר אחרי אירוע, היה שם איזה קרב, שמעתי פיצוצים, והוא בהיסטריה. זה מיליון נקודות קטנות. זה מלא קטעים שאת לא חושבת עליהם, לא חושבת שיש להם השפעה עליך, את רק ילדה, לא יכולה לחשוב בעצמך שאת צריכה את העזרה.
"זה פסיכי. היה מחבל שירו בו והגופה שלו נשארה כמה שעות בשטח, במצלמה שלנו, ואנחנו נורא שמחנו לראות גופה של מחבל, אני זוכרת את הפנים שלו, הן היו דומות למישהו שהכרתי. הקטע הזה מזעזע אותי עד היום".
אחרי שנהרגו שני החברים שלהן, התצפיתניות של בסיס כיסופים לא ממש ישנו עוד. הן היו שמונה נשים צעירות, הולכות לישון ומתעוררת צועקות, רדופות סיוטים, חולמות בשחור לבן, בגלל מצלמת הלילה. גם החיילים היוצאים לשטח לקחו קשה את האירוע.
בזכות המצלמות התצפיתניות למדו להכיר את המשפחות הפלסטיניות מקרוב. "זאת אוכלוסיה נורא ענייה, אין להם כלום", אומרת שרונה תירם, "ואנשי חמאס היו תופסים ילדים קטנים, אומרים להם לחפור באדמה כדי להניח שם מטען והיינו עוצרים אותם, ילדים בני שבע, שמונה, אחד מהם עשה פיפי במכנסיים מפחד. ביקש להתקלח. זאת סיטואציה אנושית נוראית. וחלק מהחיילים מתוסכלים בשטח, הם חיים בתנאים קשים, כמעט לא יוצאים הביתה, את חלקם זה הפך ללא רחמנים במיוחד, לא מנסים להבין את הצד השני וזה מביא לסיטואציות קשות מאד".
"פעם סיפרו לי משהו שהחיילים עשו ולא ידעתי מה אני רוצה, רציתי ללכת לאמצע הציר ולא ידעתי לאיזה כיוון אני רוצה לירות", נזכרת בוזגלו, "אלו מעשים שהופכים את הצד שני, את הילדים שלהם, למחבלים".
היום בוזגלו חיה עם בן זוגה במילאנו, עובדת כצלמת. "כל השירות שלי הייתי דבוקה למצלמה, אולי זה קשור. יש עמים שמאמינים שאם מצלמים אותך לוקחים לך את הנשמה. אנחנו גם לקחנו וגם לקחו לנו".
אם הייתה לך בחירה, היית חוזרת על זה?
"כן. השירות הצבאי לימד אותי המון. אבל הדבר הכי חשוב שהוא לימד אותי ורק בזכותו זה שווה את הכל הוא ההבנה שבן אדם הוא בן אדם".
ואיפה עומד משרד הביטחון וצה"ל ביחס לטיפול בתופעה? פרופסור קנובלר אומר באירוניה: "מערך קצין התגמולים באגף שיקום הנכים במשרד הבטחון לא מפלה בין הנפגעים, הוא מנסה שלא להכיר באף נכה".
"כשקרה אסון התאומים השתנו הקריטריונים לתנאים בהם עלולה להיווצר פוסט טראומה", מסביר גורם צבאי ממחלקת בריאות הנפש, "זאת כבר אינה חשיפה אישית וישירה לאירוע מסכן חיים, אלא חשיפה באמצעות מסכי המחשב, הטלויזיה ואמצעי טכנולוגים אחרים. ואנחנו במערך בריאות הנפש של צה"ל מבינים ומודעים לזה היטב. ברור לנו שתומכי הלחימה גם הם חשופים לאירועים קשים לא פחות מחיילים בשדה הקרב. אנחנו מנחים את המפקדים לשים לב לשינויים בהתנהגות אצל החיילים, אנחנו מלמדים את המפקדים לאפשר לחיילים יותר לדבר על מה שעובר עליהם רגשית, לעתים לשיחות של המפקד עם חייליו יתלווה גם קב"ן ובכלל, אנחנו עובדים כדי לשנות את הסטיגמה שיש נגד טיפול נפשי ואנחנו גם רואים שינוי וצמיחה בדרישה ליעוץ וקבלת טיפול נפשי, יש הרבה יותר פתיחות לנושא".