מה עובר לבן אדם בראש כשהוא יודע שיש לו פחות משנייה אחת לפעול, כשמולו ניצב מחבל חמוש, בסכין או בנשק, שהולך ממש עוד רגע לנסות לפגוע בו ובכל מי שנמצא לידו? גל הטרור שפקד את ישראל בחודשים האחרונים וכנראה לא הולך להיעלם בקרוב, הביא הרבה מאוד ישראלים, ובפרט את אנשי כוחות הביטחון, להתמודד עם השאלה הזאת. ביקשנו מארבעה חיילים שהיו מעורבים בסיכול פיגוע בחודשים האחרונים לנסות לתאר לנו את הרגעים שמאוחר יותר, יעניקו להם את התואר גיבורים של הרגע ואחר כך יבלעו בעוד מבזק על ניסיון פיגוע שסוכל.

לזר פרץ

 

כמדי יום ראשון, גם בבוקר ה-11 לאוקטובר, רב סמל לזר פרץ, נגד המשרת בבסיס ההכשרה של חיל ההנדסה היה בדרכו לבסיס. תוך כדי הנסיעה השגרתית באוטובוס,הוא שומע פיצוץ ומבחין ברכב מתלקח. מבלי לחשוב יותר מדי, הוא רץ לכיוון האש ומצליח לנטרל מחבלת שרק כמה דקות קודם עוררה את חשדם של השוטרים שעמדו במחסום בכביש 437, בין מעלה אדומים לירושלים. השוטרים הורו לנהגת לעצור לבדיקה, ואחד מהם יצא מהרכב וניגש לכיוונה. בשלב זה, היא צועקת "אללה אכבר" ומפוצצת מטען שנשאה. מה שלזר ויתר הנוכחים בזירה לא ידעו, זה שברכב ישנם עוד בלוני גז שרק מחכים להתפוצץ.

"ראיתי את השוטר עוצר אישה ופתאום שמענו פיצוץ והרכב התלקח, התחלתי לרוץ בלי לחשוב. הנהג ראה אותי ופתח את דלת האוטובוס ופשוט הסתערתי על הרכב. בהתחלה, חשבתי שמדובר באישה שזרקה בקבוק תבערה, ושאולי יש ילדים ברכב. רק כשהוצאתי אותה החוצה מבין הלהבות והתחלנו להתעמת על הכביש, בזמן שאני מנטרל אותה, שמעתי אותה צועקת "אללה אכבר", ולוחם המג"ב שראה את בלוני הגז שלא התפוצצו קרא לי ואמר שהיא מחבלת ושאולי יש עליה חגורת נפץ.

יש איזה יצר של חתירה למגע אצל לוחמים שאי אפשר להתעלם ממנו. זה כנראה בגלל שאני כבר שבע שנים מאמן אנשים וזה חרוט בתודעה שלי. התפקיד שלי הוא ללמד לחימה בכלים הנדסיים בפלוגת הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי). כשאתה מאמן לוחמים לקראת קרב, ערך החתירה למגע הוא חלק חשוב מהכשירות הבסיסית שהם זקוקים לה. בסופו של דבר המון אנשים ניצלו בזכות הדחף שלנו כלוחמים, וזה מסר שחשוב שנזכור. הלוחמים צריכים להיות ערניים בכל איזור ציבורי, לא בשביל להיות גיבורים אלא בשביל תחושת הביטחון של האזרחים ברחוב.

אנחנו כלוחמים מוכנים תמיד לפעולה במצבי לחץ, ובטח כלוחמי ההנדסה הקרבית אנחנו מוכנים לזיהוי רכבים ממולכדים ולטיפול בהם. גם אם זה אומר התקלות ישירה עם האויב, שפה זו הייתה מחבלת, זו בסופו של דבר העבודה שלנו.

יש לי מזל. אם הייתי יודע שזו מחבלת מתאבדת הייתי מנטרל אותה מרחוק. בהתחשב בעובדה שבלוני הגז לא הופעלו עלי למרות שהרכב שהסתערתי עליו בער, אני מרגיש בר מזל שלא קרה לי כלום. לא היה פחד, כי אתה תמיד מוכן. הדבר היחיד ממנו חששתי הוא שעל המחבלת יש חגורת נפץ, וכדי לשמור על ההמון מפיצוץ הרכב או התאבדות המחבלת השוטר ביקש מכולם להתרחק, אבל מדובר פה בעניין של חיים. העדפנו לטפל באירוע ולשמור על האזרחים. 
יש לי מסר אחד ללוחמים: חשוב שנהיה מלוכדים וערניים בכל אזור ציבורי וניתן לאזרחים את תחושת הביטחון ברחובות ואת ההבנה כי אנו כלוחמים, אומנו והוכשרנו לתת מענה לכל תרחיש".

גלעד מזמר

הסביבה הטבעית של השריונרים היא בהחלט לא הצירים של בית ענון. סמל גלעד מזמר, שריונר בחטיבה 188, היה במהלכו של תרגיל חטיבתי ברמת הגולן כשהחטיבה שלו הוקפצה לתגבר כוחות באזור יהודה ושומרון לאור ההסלמה. מזמר, שהיה מופקד יחד עם חבריו על ביטחון הצירים שמסביב לחברון, נפצע קשה כאשר מחבל חמוש בסכין הגיע לעמדה במטרה ברורה: לדקור חייל צה"ל ולהביא למותו. היום, כשרואים את גלעד, קשה להאמין שהחייל החייכן רק לפני חודשיים נפצע אנושות.

"אני זוכר איך המחבל הפתיע אותי והתנפל עליי מאחור. אני זוכר את הסכין שפגעה בצוואר, הספקתי להסתובב, לדרוך את הנשק ולירות בו לפני שנפלתי.

חציתי את הכביש וראיתי את המחבל בזווית העין מוציא סכין ומתקדם אלי במהירות. כשאתה רואה מישהו קופץ עלייך עם סכין, אין לך זמן לחשוב. הוא ניסה לדקור אותי ותוך כדי ירו בו, הייתי מלא אדרנלין, לא הרגשתי את הדקירה, זה הרגיש בהתחלה כמו מכה יבשה בגלל האדרנלין. אחרי שראיתי שהמחבל חוסל, הלכתי לחבר'ה, שמתי יד על הפצע, ראיתי דם ולא ידעתי איפה דקרו אותי, כי כל האזור הזה נרדם לי.

אוריאל, חבר בפלוגה שנתן לי את הטיפול הראשוני בשטח, שם לי יד על אזור הדקירה ולחץ ממש חזק, וזה באמת מה שהציל אותי, כי זה מנע את הדימום. גם בזמן שהגעתי לטיפול נמרץ, פינו את הכבישים והפרמדיקים של מד"א טיפלו בי כל הדרך לבית החולים, לא היה מקום לטעות. אם מישהו היה טועה, אני לא יודע מה היה מצבי היום.

הרגע שאני הכי זוכר מהאירוע, היה הרגע שיריתי במחבל, אחרי שהוא דקר אותי, הסתובבתי לכיוונו, דרכתי את הנשק ויריתי, ראיתי את החבר'ה מכוונים לכיוונו את הנשק שלהם. זו תמונה שחרוטה לי בראש.

זו לא הפעם הראשונה שההורים שלי מזומנים לבית החולים, לפני כשנה וחצי בשיאו של מבצע "צוק איתן", נפצע אחי הגדול, נדב, ששירת גם בחטיבה 188 מרסיסים של פצמ"ר שנפל בסמוך לכוח שלו. אז, אני ישבתי ליד המיטה שלו בבית החולים, והפעם הוא היה לצד המיטה שלי.

חשוב לי שיבינו ששירות קרבי זה לא שירות מובן מאליו. מעבר לתרומה למדינה, שירות קרבי מעצב אותך כאדם. אחרי האירוע הזה, אני יכול לומר בפה מלא, אנחנו נמצאים במקומות האלה בשביל לשמור על האזרחים ועל תושבי המדינה. לא עוזבת אותי המחשבה שאילולא הייתי אני בנקודה הזאת, זה היה יכול להיות אזרח, וזו בדיוק הסיבה שלשמה בחרתי בשירות קרבי".

יהונתן צור

בבוקר יום ראשון בתחילת נובמבר, סרן יהונתן צור, מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, היה במוצב של הפלוגה שלו מערבית לצומת תפוח. הוא עבר על פקודות במשרד, כששמע ירי מכיוון הצומת. הוא הגיע לזירה בתוך פחות מדקה והבין שמדובר בפיגוע דריסה. רכב שהאיץ לכיוון טרמפיאדה בסמוך למחסום, פגע בכל מי שעמד במקום.

"תמונת המצב הראשונית הייתה שיש 5 פצועים שעדיין לא ניגשו אליהם. הקפצתי את הפלוגה שלי לצומת ואת כוחות הרפואה והעברתי תמונת מצב לחמ"ל. בשלב הזה החלטתי שכל ריכוז המאמצים שלי צריך להיות בטיפול ופינוי הפצועים.

ראיתי פצוע לכוד בין הרכב הדורס לבטונדה של הטרמפיאדה בצומת. לא הייתה לנו דרך להגיע אליו ולטפל בו, אלא אם כן מזיזים את הרכב. וידאתי שהמחבל לא מהווה סכנה יותר ונכנסתי לרכב, נסעתי אחורה עד שיצרתי מרחב שבו אני יכול לשחרר את הפצוע. ניגשתי אליו, הסתכלתי על הפציעות שלו, הנהג שלי שהיה לצדי ואני מיד חבשנו אותו. בדיעבד, כוחות הרפואה סיפרו לי שהטיפול שלנו הציל לו את החיים.

תוך מספר דקות הגיע הצוות הרפואי של החטיבה המרחבית שומרון במקביל לאמבולנסים של מד"א. החיילים שלי ואני העלנו את הפצועים לרכבים שהובילו אותם אל בתי החולים השונים בארץ. בינתיים, המשכתי ללוות את הפצוע שטיפלתי בו עד הרגע שעלה לאמבולנס ונסע משם. עקבתי אחרי המצב שלו ושמחתי לשמוע כבר באותו הערב שהמצב שלו התייצב.

ביום חמישי אחר הצהריים, נסעתי לבית החולים כדי לבקר את אותו הנער שטיפלתי בו בתחילת השבוע. לפני שנכנסתי לחדר, הזהירו אותי שאולי זה מוקדם מדי לספר לו מי אני, אז נכנסתי הצגתי את עצמי כמ"פ שתופס קו בגזרה בה אירע הפיגוע, דיברנו קצת, שאלתי לשלומו ויצאתי. הוא לא זכר אותי, ולא הרגשתי צורך לספר לו מה עשיתי. הייתי כבר בכניסה למעליות כשאבא שלו קרא לי לחזור. לא הייתי בטוח כל כך למה אני חוזר לשם, אבל ברור שהלכתי אחריו, הגענו לחדר, לפתע הוא תפס לי את היד ואמר לי תודה. הוא הסביר לי שעכשיו סיפרו לו מי אני ומה עשיתי בשבילו. אין ספק שהתרגשתי, והכי שמחתי היה לגלות שהוא בריא ובמצב טוב. אם תשאלו אותי, אני לא חושב שעשיתי פה מעשה יוצא דופן, אני גם בטוח שאני לא גיבור. אני עשיתי את זה כמו שהנהג שלי עשה את זה, כמו שכל חייל בפלוגה שלי וכל חייל בצה"ל היה פועל".

סגן משנה עומר

סגן משנה עומר היה במשימת הגנת יישובים עם החיילים שלו כשסיכל חדירה ליישוב נגוהות שבדרום הר חברון. חיילי מערך ההגנה האווירית לרוב עסוקים יותר ביירוט רקטות וטילים מאשר בסיכול פיגועים, אבל עומר היה שם בזמן הנכון ובמקום הנכון. קצת אחרי חצות, החיילים מזהים תנועה חשודה של דמות שנעה לעברם. הם מקפיצים את כוחות האבטחה, פותחים בנוהל מעצר חשוד ומבצעים ירי באוויר על פי הנוהל. בשלב זה חוברים מפקד הכוח, סג״ם עומר ואיתו חייל נוסף, ומזהים סכין בידו של המחבל שנע לעברם. עומר פותח בירי לעבר המחבל ומנטרל אותו.

"באחת בלילה אני מקבל טלפון מחייל שלי, מתגייס טרי למערך ההגנה האווירית, במהלך משימת הגנת יישובים. הוא אומר לי שהוא רואה בחור עם סכין שחובש כאפייה. מיד הבנתי שיש חשש לניסיון פיגוע. במהלך השיחה עם החייל, הוא ציין היכן נמצא הבחור החשוד. מיד קפצתי עם הסמל שלי, והתחלנו לנסוע במהירות למקום.

בדרך התחלנו לשמוע יריות, דרכנו את הנשק והיינו מוכנים לפעול. לאחר מספר דקות הגעתי לגבעה שניצבת בדיוק מעל המחבל, זיהיתי את הסכין שאחז וכיוון לחיילים. החלטתי שאני חייב לפעול מיד. לאחר נוהל מעצר חשוד שביצעו החיילים, כיוונתי את הנשק למחבל והוא המשיך להתקרב תוך ניסיון לפגוע בהם. הכל קרה כל כך מהר: הייתי חייב לפעול על מנת להגן על החיילים שלי ועל היישוב.

יריתי בו ברגליים והוא נוטרל. למרות שהוא עדיין היווה סכנה, פעלנו במהירות על מנת להעניק לו טיפול רפואי ראוי. אט אט האזור התמלא בכוחות ביטחון ובצוות רפואי ממגן דוד אדום שהעניקו למחבל טיפול רפואי ופינו אותו לבית החולים הקרוב. כבר באותו הלילה נמצא נשק מוטמן בשיחים שהיה שייך לו. זה גרם לי לתהות מה היה קורה אם לא היינו שם כדי לשמור על היישוב, מה היה קורה אם המחבל היה מסתובב בו חופשי. הבנתי שהפעילות שלנו בעצם הצילה חיים והתמלאתי בגאווה בחיילים שלי על איך שפעלו. בכל פעם שאני נזכר באירוע אני רואה אותו, מאיים על החיילים עם סכין חדה ומנגד רואה אותם דרוכים, קרי רוח ומוכנים לפעולה. לאחר האירוע ניגשתי לחיילים שלי אמרתי להם שהם פעלו כמצופה מהם: באחריות ובאופן המקצועי ביותר. 

התמודדות עם אירוע מהסוג הזה היא לא קלה, אבל בזכות ההכשרה המתאימה, ידעתי שאני יכול לסמוך עליהם שיפעלו בצורה הנכונה וכך היה. לחיילים בסיטואציה הזו הייתי ממליץ שקודם כל, יסמכו על עצמם ועל האימונים שעברו. התואר הזה, "לוחם" הוא לא סתם. אתה עובד בשבילו באימונים הקשים מנטאלית ופיזית, בריצות, במטווחים, בתרגילים ובלילות ללא שינה. חשוב במצבים כאלה לשמור על קור רוח, להיות דרוכים ומוכנים לחתור למגע כדי להגן על הסובבים אותך. בסופו של יום, צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל ועלינו למלא את תפקידנו באופן הטוב ביותר ולהגן על כלל האזרחים במדינת ישראל. ובנימה אישית, לוחמים שלי, אני גאה בכם מאוד".