ביפנית קוראים לה מיסאתו ('מולדת יפה') ובעברית הוריה העניקו לה את השם הלא שגרתי 'שבט'. בנוף המקומי היא מושכת תשומת לב יתירה, בייחוד כשהיא לובשת מדים ואז נוספת השאלה – איך בחורה יפנית צעירה הגיעה לשרת כקצינה במג"ב? למרות השאלות שיכולות להיות טורדניות, היא סימפטית, שומרת על החיוך הכובש, על קור רוח ועל רוגע.
"תמיד כשרואים אותי מתחילות השאלות מאנשים ברחוב או מלוחמים. יש סקרנות איפה נולדתי ומה אני עושה בכלל בישראל ובמג"ב. יש התעניינות לא שגרתית. המראה שלי מטעה אותם, אולי בגלל העדינות והנימוסים היפניים שירשתי מאבא שלי. הם בהלם כשהם שומעים שאני בכלל צברית, שנולדתי בארץ ושאבא שלי יפני. לוקח להם כמה דקות לעכל את זה ואחר כך מגיע עוד גל של שאלות – למה דווקא מג"ב ואני עונה להם בסבלנות", שבט מסבירה בחיוך.
כדי להבין מאיפה שבט מגיעה, נחזור רגע לדור ההורים שנפגשו במדינת האיים המרוחקת. אביה של שבט נולד ביפן וכיום הוא דוקטור לאנטומולוגיה (חקר החרקים). הרומן היפני-ישראלי החל כאשר אמה של שבט, הגיעה לפני למעלה משני עשורים לטיול ביפן. במהלך הטיול היא התאהבה בצעיר יפני וזה החליט בצעד יוצא דופן לעזוב את מולדתו בעקבות האהבה ולעבור לישראל. בשניים הגיעו לארץ, התחתנו, הקימו את המשפחה בעיר רחובות ומאוחר יותר, עברו דרומה, לקיבוץ שדה בוקר.
"אבא שלי הוא ציוני נלהב. הוא התאהב באימא שלי והחליט להשתקע בישראל ולעזוב את יפן. הוא עזב הכול כדי לבנות בית בישראל", סיפרה שבט בחיוך. "אמא, עקרת בית, גידלה אותי ואת האחים שלי, כשבניגוד לצברים קיבלנו גם חינוך ותרבות יפנית שהם שונים מהמנטאליות הישראלית. זה אומר יותר סובלנות, נינוחות, קור רוח ורוגע". בנוסף אליה, לשבט יש שלושה אחים: אחות אחת שמשרתת כקצינה בצה"ל, אח שהתגייס לחטיבת הצנחנים ואחות צעירה, תלמידת תיכון.
בתחילה, היא שירתה כבקרית שליטה ימית באזור עזה. שם זיהתה חדירות איומים דרך הים והנחיתה את הכוחות בשטח בסיכול החדירות והפיגועים שהתכוונו לבצע. "זו עבודה עם המון אחריות, העיניים שלך כל הזמן על המסך במהלך כל המשמרת, 12 שעות. חוסר ערנות של שנייה אחת עלולה להסתיים באסון", סיפרה שבט וסייגה, "זה לא מה שחיפשתי בשירות הצבאי שלי. היה חסר לי האקשן, הקרביות. באתי מבית ציוני, לוחמני וזה לא משך אותי אז, ביקשתי לעבור תפקיד. רציתי להיות קרבית בכל מחיר כי זה משהו שתמיד שאפתי לעשות".
שבט התעקשה לצאת לגיבוש לוחמות, היא עברה אותו ובסופו, החליטה ללכת למג"ב. "אהבתי את מה שמג"ב מייצג, את המשימות לשמירת ביטחון המדינה ותושביה, הפייטריות של הלוחמים, הרעל שלהם בעיניים, שוויון ההזדמנויות בין גברים לנשים והסיכויים להתקדם לתפקידים בכירים וקרביים. זה משך אותי מאוד להיות חלק מזה. בצבא לוחמות לא ממש נלחמות פיזית. במג"ב זה ממש קרבי", הסבירה שבט.
הטירונות הייתה קשה עבורה מבחינה מנטאלית ופיזית, אבל היא הצליחה להתגבר על המכשולים וסיימה אותה בהצטיינות. "באתי מוכנה יחסית לטירונות, התכוננתי פיזית, ריצות, כושר גופני, השירות שלי בצבא והבגרות של שנת שירות עזרו לי בטירונות", הסבירה שבט, "היו רגעים שבירה, משברים, אבל ידעתי איך להתגבר בהרבה נחישות, כוח רצון, מוטיבציה גבוהה ולהצליח לעמוד במשימה ולסיים את הטירונות". כמובן שכל זה קרה בזכות תמיכה מהבית. "ההורים שלי ציונים בדם, הם זרמו איתי, שמחו מאוד על ההחלטה שלי ורצו שאהיה מאושרת. במג"ב הרגשתי הכי מאושרת שבעולם", נזכרת שבט, "הרגשתי שהגשמתי חלום".
לאחר מכן, שבט המשיכה לקורס מ"כים ובסיומו שובצה לשרת במחסום צומת תפוח. "מפחיד? מסוכן? לא חשבתי על זה בכלל. סכנות לא מעניינות אותי. אני באה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר כדי להגן על ביטחון תושבי מדינת ישראל. ההורים שלי בכלל לא ידעו איפה בדיוק אני משרתת, לא סיפרתי להם, הם ידעו שזה קרבי, אבל לא ידעו איפה. לא רציתי להדאיג אותם יותר מדי, לא סיפרתי להם על העבודה שלי בשטח", סיפרה שבט. "היו תפיסות של מחבלים, מטענים, סיכול פיגועים. זו גזרה די חמה ומלאה באקשן, תמיד צריך להיות ערניים ועם יד על הדופק".
שבט לא הסתפקה בתפקיד המ"כית והחליטה להציב לעצמה עוד מטרה: להיות קצינה.
"רציתי לעשות שירות עם אקשן, היעד שסימנתי היה לצאת לקורס קצינים ולהיות מפקדת. לא רציתי לעשות שירות משעמם. השירות במג"ב עזר לי לגלות על עצמי דברים שלא ידעתי שיש לי אותם, זה חישל אותי מאוד: מוטיבציה גבוהה מאוד, ביקורת עצמית ויכולת לסמן מטרה ולשאוף בכל הכוח להגיע אליה", הסבירה שבט.
קורס הקצינות לא היה קל עבורה. היא הייתה הבת היחידה בקורס של כ-30 לוחמים והיו לה גם רגעי שבירה. "הכנתי את עצמי לקורס קצינים, אבל זה היה לי קשה מאוד. יאמר לזכותם של הצוערים הלוחמים שהם עזרו לי מאוד. להיות בת יחידה בקורס שכולם בנים זה לא קל. הם עודדו, תמכו ופרגנו אבל בכל זאת הרגשתי לבד", שחזרה שבט. "קשה לך לשתף בנים ולתקשר איתם בעניינים מסוימים שנוגעים לבנות. קשה לנהל איתם שיחות נפש ברגעי משבר. זה נתן לי הרבה כוח ומוטיבציה להצליח בקורס ולצלוח את המשברים והמכשולים שניצבו בפניי".
לאחר הקורס, כשכבר הייתה קצינה, שירתה כמפקדת של טירוניות ובאחרונה שובצה למפקדת מחלקה ביחידת הסיירות של מג"ב בירושלים. הסיירות עוברות הכשרה של שוטרות, אבל בפועל משמשות בתפקיד של לוחמות ומטרתן היא דאגה לשמירה על הסדר הציבורי, איתור שוהים בלתי חוקים ועברייני רכוש וביצוע בידוקים. בדרך כלל שבט והלוחמות שלה מתפרסות באזורים ציבוריים בעיר, בקונסוליות, בכנסיות ובתחנה המרכזית בעיר.
"זה תפקיד מאתגר ומרתק, אבל כמו תמיד שואפת להמשיך הלאה. זה החינוך שלי בבית: תמיד לשאוף לטוב ביותר. מי שגדל על ברכי התרבות והחינוך היפני יודע שלא עושים לך הנחות. עם הלוחמות אני מדברת בגובה העיניים, אבל גם מצפה מהן למצוינות, להיות פרפקציוניסטיות. רק ככה אפשר להצליח בכל תפקיד", היא אומרת בחיוך.
בין לבין היא הספיקה לבקר כמה פעמים ביפן וחזרה נפעמת, אבל על ישראל היא לא מוכנה לוותר. "ביפן אין חאפריות כמו בארץ, זו ארץ מדהימה, שונה במהותה מהארץ, אבל אני אוהבת את ישראל ואת העבודה שלי במג"ב". לגבי העתיד היא רואה את עצמה נשארת במג"ב שנים רבות, מקווה להיות מפקדת פלוגה, קצינת מבצעים ולהגיע לטופ שבטופ מבחינה פיקודית ומבצעית. "אנחנו משפחה לוחמת, ציוניים מאוד ומבחינתי השאיפה שלי היא להיות בתפקידים פיקודיים במג"ב, קרביים", ציינה שבט.