מ' נולד בארגנטינה למשפחה יהודית-ציונית שהגיעה לדרום אמריקה אחרי שברחה מהשואה. למרות שאיש במשפחתו אינו ישראלי, הוא גדל בצל הסיפורים על צה"ל בבית ציוני. בגיל 16, הוא החליט גם לעשות עם זה משהו. "מגיל 13 התחלתי להתאמן באיגרוף. בגיל 15-16 כבר הייתי בהמון תחרויות והבנתי שאני טוב בזה, אבל זה לא תורם לאף אחד חוץ מאשר לעצמי", הוא מספר. "אז החלטתי להצטרף לארגון שנלחם באנטישמיות, ומטרתו היא לאמן צעירים לאבטח אירועים של הקהילה היהודית בארגנטינה".
כך, כנער בן 16, מ' מצא את עצמו מוותר על בילויים עם חברים כדי להספיק לשמירות בבתי הכנסת או לארוחות חג של הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הוא למד הגנה עצמית ואיך לזהות אויב פוטנציאלי, וגם על הקשר שבין הקהילה היהודית לישראל, מה שרק חיזק אצלו את הרצון לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל. "אמרתי לעצמי שאחרי כל מה שישראל עשתה בשבילי, אני חייב לתת משהו בחזרה", מסביר. הוא המתין לגיל 18 ואז עלה ארצה לבדו. בתחילה, התגורר בקיבוץ מעגן מיכאל ואז עבר להתגורר עם משפחה מאמצת בקרית עקרון: "הם הביאו לי חדר משלי, אוכל חם ומקום להתאמן בו. היום אני יכול להגיד שבזכותם הגעתי ליחידה מובחרת".
לקראת גיוסו לצה"ל נדרש מ' לעבור צו ראשון, אך חשש שמבחן העברית עלול להוות מכשול בדרך להגשמת החלום להגיע ליחידה מובחרת. כדי להתמודד עם האתגר הוא חסך כסף ונרשם לאולפן פרטי ללימוד עברית. "במשך חודשים הייתי לוקח אוטובוס בחמש בבוקר, מוציא מאות שקלים על נסיעות ואוכל, והכל רק בשביל ללמוד עברית", הוא נזכר. לבסוף, סיים את הצו הראשון עם הציון הגבוה ביותר האפשרי במבחן העברית. מכאן ועד ליחידה מובחרת, הדרך הייתה קצרה.
במרץ 2015 החל מ' את מסלול ההכשרה של יחידת דובדבן, מסלול שהסתיים רק בסוף השבוע שעבר. "המסלול היה מאוד מאתגר. למדתי המון כלים לחיים שאני לא אשכח לעולם". לטקס הסיום, הוריו הגיעו בתמיכת עמותת דובדבן, המורכבת מאנשי מילואים של היחידה. "עבור אמא שלי זו הייתה הפעם הראשונה בישראל", מספר מ'. "כיום היא חולה במחלת כליות והתמודדות היא לא פשוטה, אבל היא מאוד מתרגשת להיות כאן". לטקס הגיעו כמובן גם כל המשפחות שאמצו אותו מהרגע שהגיע לארץ לראשונה, בדיוק לפני שלוש שנים.
"היו רגעים במסלול שיכולתי לעצור ולחשוב מה אני עושה פה, בארגנטינה כבר יכולתי להיות עורך דין. אבל אז אני נזכר בסבא וסבתא שלי שהיו בשואה, ברחו והגיעו לארגנטינה בטעות. עכשיו יש מקום שמגן עלינו, וזה זכות להיות כאן", אומר. "לא הייתי שלם עם עצמי אם הייתי נשאר בארגנטינה בידיעה שאנשים פה נלחמים בשבילי. אני היום הבן אדם הכי מאושר בעולם".