וייסמן קורע את הציר המסולע בלא פחות מ-60 קמ"ש. זה ודאי נשמע מוזר "לקרוע" משהו ב-60 קמ"ש, אבל המהירות מקבלת משמעות שונה כשנוהגים באמצע הלילה בדרום הארץ בחושך מוחלט ובלי להדליק אורות. על האמר. וקר לאללה. כדי להוסיף לאווירת הנונשלאנט שבה הוא שרוי, סמ"ר וייסמן נוהג לתפקד כמדריך טיולים לנוסעיו העיוורים: אחרי סיבובים חדים במיוחד הוא מביט הצדה באמר"ל "עכבר" שמחובר לקסדה שלו ופולט באגביות: "פה יש צוק נורא גבוה", או "וואי, פספסנו כאן בור ענק", ואז נזכר בנוסטלגיה בחניך אחד שלא היה מספיק ערני, וכמעט חווה על בשרו את גובה הצוק הזה.
נהיגה בתנאי קיצון
ליד וייסמן (סמ"ר טל וייסמן, אם הסקרנות אוכלת אתכם) יושב סג"ם לירון בן זקן, מפקד קורס הנהיגה המבצעית, ונהנה מהנוף. דרך משקפת ראיית הלילה, הוא סוקר את שורת ההאמרים המשתרכת מאחורי זה שלו. אלו מסתפקים בחצי מהמהירות של וייסמן, מתעכבים מעט יותר בפניות החדות ובעליות התלולות, ובעיקר משתדלים לסיים בהצלחה את התרגיל המסכם של הקורס. כשיחזרו 60 החניכים הלוחמים ליחידות מהן הגיעו, ההאמר יהיה הפק"ל שלהם. זה קצת יותר כבד מאלונקה וקצת יותר מרעיש ממא"ג, אבל למי שאוהב שטח, פק"ל האמר נשמע לא רע בכלל.
"המקצוע 'נהג מבצעי' נולד רק בזמן האחרון", מסביר סג"ם בן זקן. "עד עכשיו, מי שהיה מוריד כוחות לשטח או מזיז אותם בתוכו היה חייל עם רישיון ג' שמישהו נתן לו הרשאה להאמר. הוא לא היה לוחם, ובהרבה מקרים, לוחמים היו צריכים לנהוג במקומו כי הוא לא ידע איך להתנהג ולפעול בפעילות מבצעית". אחרי תאונה שאירעה בדיוק מהסיבה הזו, הוחלט בצמרת הצבא להפעיל בבית-הספר לנהיגה בצאלים קורס נהיגה מבצעית, שיכשיר לוחמים בסוף המסלול לנהיגה בתנאי קיצון.
בינתיים, בתרגיל המסכם, סמ"ר וייסמן מנצל את הפער שפתח עם השיירה, ודוחף את ההאמר לאט-לאט במעלה תל שהיה מביס בשמחה את השאסי של הרכב המשפחתי. "להאמר אין גבולות", הוא אומר בחיוך. "אנחנו גם מוסיפים עליו משקל של כמעט טונה, ובגלל שהוא מאסיבי וגמיש, אפשר לעשות איתו כמעט הכול". הוא דוחף את הדוושה בעדינות וצולח את המכשול. "רק צריך לדעת איך".
אבק דרכים וטלטלה
12 שעות מוקדם יותר, באור יום, יוצא מיער להב מה שנראה במבט ראשון כמו טיול טרקטורונים צה"לי. האמת היא שזה עדיין נראה כך גם במבט שני ושלישי (של האזרחים המופתעים שנוסעים לצד הריינג'רים הצבאיים). הכביש מתעקל ימינה, ובמקום להתעקל איתו, הרכבים הצבאיים ממשיכים קדימה אל השטח ההררי של גבעות גורל. משם והלאה נראית השיירה פחות ופחות כמו משהו שיתואר כחוויה לכל המשפחה בעלון של קייקי הגושרים. בתור התחלה, פותחים כלי הרכב (שבעגה הצה"לית נקראים "סבלי חי"ר"), בחימום בוקר המורכב מעליות וירידות. וכמו עם כל דבר שמכיל את ראשי התיבות "חי"ר" בצה"ל, לא מדובר במשימה פשוטה. "גבעות גורל", מלבד היותן המקום עם השם הדרמטי ביותר במדינה, בנויות כולן מסלעים ענקיים וחדים, שרק מחכים לרסק איזו שלדה.
אלא שהקורס הנוכחי של סבלי החי"ר מורכב ממילואימניקים, שבאו לשבוע מרוכז של התמקצעות בכלי הטרי ביותר בצבא, ותחת גלגליהם הקטנים של הסבלים נרמסים גם השיפועים היותר-מאיימים שיש להרים המוריקים להציע. "מתוך 52 שבועות בשנה, 45 שבועות אני נמצא בשטח ומעביר קורסים", מספר סג"ם אביאור חכמון, מפקד קורס סבלי חי"ר. הוא משלב להילוך נמוך, מפעיל מצב ארבע על ארבע, ודוהר מעבר לזווית התלולה של ההר לכיוון הפסגה. "אנחנו נושמים את מה שנקרא אצל החי"רניקים 'אבק דרכים' כל היום, וצריך לאהוב מאוד שטח ומכוניות בשביל זה. בסוף אנחנו גם זוכים לנשום אוויר פסגות".
חכמון בולם בראש הגבעה הגבוהה ויוצא מהרכב. בגובה העיניים רק שמים חסרי עננים, ומתחתיו מזדקרות גבעות נוספות. מולו, מטפסת שיירת הסבלים בעלייה. הוא חוזר לרכב, מחזיר את ההילוך הנמוך ויורד את הירידה הארוכה כשהוא נשען על בלימת המנוע. בערך חמש דקות לאחר מכן הוא ידביק את המילואימניקים, והקורס יחזור ליער להב לכמה שיעורים לפני התרגיל הלילי.
קורס סבלי חי"ר, שמפעיל בית-הספר לנהיגה במרכז לאימוני לוגיסטיקה (מא"ל), דומה מאוד לקורס הנהיגה המבצעית. שניהם חדשים יחסית בצה"ל, פועלים כל השנה במתכונת "ראש-זנב" (אחד נגמר ואחר מתחיל), וכוללים שלושה שבועות שטח מפרכים, שבמהלכם מתאמנים הנהגים לעתיד בשלל תמרונים, התחפרויות וגרירה של כלי רכב. אבל לסבלי החי"ר יש ייעוד שונה לחלוטין בתוך צה"ל, ועל הקמתו של הקורס הוחלט - כמו הרבה דברים – כחלק מהפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה. "במלחמה הלוחמים לקחו איתם משקלים גדולים מדי למשך זמן רב מדי", מסביר סג"ם חכמון. "מה שקרה היה שהם פשוט השאירו ציוד חשוב וחיוני בשטח והמשיכו להילחם בלעדיו. התפקיד של הסבל הוא לסחוב את הציוד של הלוחמים ולהישאר לצדם".
מטבעו של התפקיד, ובדומה לקורס הנהיגה המבצעית, גם כאן הנהג הוא בראש ובראשונה לוחם המקבל פק"ל יוקרתי. כל היכולות המיוחדות הנלמדות בקורס נועדו לאפשר לנהג המבצעי ללוות את הלוחמים בכל מסלול שבו יבחרו במהלך פעילות מבצעית. "כשחיילים יוצאים לפעילות, הם אף פעם לא יתגנבו אל האויב בדרך הסלולה והמוארת", מתאר חכמון. "הם ייקחו את הדרך המסובכת, התלולה והנסתרת, והסבל מסוגל להגיע לכל המקומות האלו איתם. משתמשים ביכולת הזו הרבה מאוד היום".
רעש המנוע הוא הדרך היחידה לדעת שהם שם
נשארו רק עוד כמה שעות עד שהחושך יעטוף לחלוטין את האזור. בחניון הלילה של יער להב מתרגלים המילואימניקים החלפת רצועת רדיאטור. באווירה מילואימניקית טיפוסית, מצהיר סמ"ר (מיל') דקל כהן שהוא עומד לשבור שיא מהירות, ומיד מושך את תשומת לבו של סג"ם חכמון. כהן מחלץ את מושבי הסבל ממקומם ומתחיל למשוך ברצועה העבה. הוא משחרר כמה ברגים, מציג לראווה את הרצועה ואז ממהר להחזיר אותה למקום. "יורים עליך", מזכיר לו חכמון באדישות ומסתכל בדאגה בשעון. כהן מסיים, ותורו של הקצין מגיע. למרות כל המאמצים, המילואימניק מוכרז כמנצח ומזמין בגאווה את סג"ם חכמון לכוס הקפה הרביעית לאותו יום.
שלושה צוותים של מדריך וחניך יצאו לסיבוב קצר בשטח, כדי לתרגל הובלת פצוע על אלונקה, עוד משימה שמוטלת על הסבל. עד שיחזרו, עמלים שאר משתתפי הקורס, בעזרת המדריכים שלהם, על קפה שיהיה בדיוק בטמפרטורה הנכונה. שלושת הצוותים החסרים מגיחים מתוך החשכה ומקבלים כוס קפה שחור בלי סוכר, ועוגה שכולם מסכימים שהיא לא טעימה אבל אוכלים בכל זאת. מתוך הרדיו של הפורד הצמוד מתנגנות השורות "בכל זאת הגענו, למרות הכול", ונקברות מתחת לדיבורים על אופנועים, רכבי שטח ומסלולים אתגריים במיוחד.
חושך כזה מקבלים רק כשמתרחקים כמה עשרות קילומטרים מהעיר. סבלי החי"ר נוסעים במרווחים של פחות משני מטרים זה מזה, אבל רעש המנוע שלהם הוא הדרך היחידה לדעת שהם שם. כשמורידים את האמר"ל, שדה הראייה מצטמצם לכדי עיגול מושלם, ירוק וזוהר. הכלים משחזרים את העליות והירידות המסובכות שעליהן התאמנו בבוקר, באותה מהירות ובאותם מרווחים שווים. אמנם אף אחד לא יורה עליהם כדי להעצים את האתגר, אבל סג"ם חכמון מאמין שגם במקרה אמת, החיילים שעוברים תחתיו יידעו לשמור על קור רוח. "זה לא פשוט לזכור את כל מה שאתה לומד פה במצבי לחץ", הוא אומר. "אנחנו מלמדים לעשות כל פעולה במהירות, כי שלא כמו חייל, אתה מטרה מאוד גדולה אם רואים אותך, ואם הלך גלגל או רצועה – אתה תקוע. אני מאמין שכשיצטרכו את הסבלים בשטח, הם יפעלו בדיוק כמו שאנחנו מתרגלים. לזה אנחנו מכשירים אותם ולזה אנחנו מצפים".
מי שמתעפץ עף אחורה
בינתיים, יותר קרוב לערד מאשר ליער להב, מדריכי קורס הנהיגה המבצעית מסדרים את החניכים ב-ח' ייצוגית. החושך הגיע רשמית, והחניכים ממהרים לעלות לכלים. כל אחד מהם ינהג במשך שלוש שעות לפחות במהלך התרגיל המסכם, כשהוא רואה בעזרת אמר"ל בלבד ומשתדל שלא להירדם, להחליק, להיתקע או לקפוא למוות. "אני חפ"ק מ"פ בגדוד שמשון, ובתור מי שקרוב למ"פ, רצו שיהיו לי יכולות כמו שהקורס הזה נותן", מספר רב"ט ישראל ביזאווי. "הדבר הכי קשה בקורס זה שהמדריכים צעירים מאיתנו ונותנים לנו פקודות", הוא צוחק, "אבל למרות זאת ולמרות הכמות שלנו, הצלחנו להתגבש, ואני לא חושב שיש פה מישהו שלא נהנה מהחוויה של הקורס. אני מאמין שמכל דבר אפשר להוציא משהו טוב".
הכלים יוצאים לשטח, בכיוון הציר שיוביל אותם בסופו של דבר לדימונה. עד שם מחכות להם עוד תשע שעות נסיעה, כאשר במהלך הזמן הזה משגיח עליהם מדריך. הוא, בניגוד אליהם, לא יתחלף במהלך כל הלילה. "בתור מדריך, כל האחריות בזמן נהיגות הלילה היא עליך", מסביר בן זקן. "אתה תשע שעות ברצף עם אמר"ל על העיניים, אין הרבה דיבורים ואתה צריך להישאר ערני כל הזמן. גם אין לך ברקס משלך או אמצעים להשתלט על הרכב. אתה יכול לתקשר עם הנהג רק דרך המילים, והוא אחראי גם לחיים שלו וגם לאלו של עוד שלושה אחרים".
ההאמר של וייסמן חולף על פני שתי שיירות הנוסעות לאורך הציר. הן נוסעות במהירות משתנה ולפעמים סוטות מהמסלול לשנייה, רק כדי "לקחת" מכשול מזווית מתאימה יותר, או כדי למנוע מגחון הרכב מלהשתפשף בירידה מסובכת. בולמי הזעזועים של ההאמרים עובדים שעות נוספות, כל גלגל עולה ויורד ממכשול בנפרד, ומרחוק נראה כאילו הכלים צועדים במורד הדרך. באמצע הציר, שתי השיירות הראשונות עוצרות. כמה דקות להחליף רצועת מנוע, יורים עליכם, זוז. לאמר"ל אין מקום מתחת למכסה המנוע, וכל התהליך מתבצע "על עיוור" – על סמך מישוש בלבד.
"ככה הם גם לומדים לעשות את זה לפני", מסביר בן זקן. "אבל זה לא הדבר הכי קשה פה. מה שהכי קשה לחניכים זה להישאר ערים בלילה". מי שמתעפץ על ההגה, עף הביתה, מסביר סמ"ר וייסמן, אבל אחד הקשיים הגדולים הוא דווקא המתעפצים מאחור. "חוץ מזה שזה מסוכן, מדובר במשמעת עצמית של נהג", מסביר בן זקן. "אתה אחראי על החיים של הנוסעים שלך, אז תהיה אחראי גם על זה". "חוץ מזה שהיה לנו כאן חניך שגירד את הברך שלו על קיר כי הוא נרדם מאחורה", מוסיף וייסמן בנונשלאנט האופייני. "כן, גם זה", מסכים בן זקן.
הכלים חוזרים לכשירות מלאה וממשיכים בדרכם לדימונה. וייסמן שוב עוקף אותם ושועט במעלה אחד ההרים אליו יגיעו בהמשך. הקור בעלייה לגובה מסתנן מבעד לשכבות הבגדים, הטמפרטורה יורדת ביחס ישיר למהירות ההאמר הפתוח והחושך עדיין שחור מוחלט. בשימוש באמר"ל, נגלים כל אותם הרים, צוקים ואפשרויות נוספות לנפילה אנכית אל המוות שוייסמן מנה קודם. "תאמין לי", הוא מחייך, "במקומות כאלה, אם אתה לא יודע מה אתה עושה – עדיף להישאר עיוור".
צילום: נועה אדר ומור גל