22 ביוני 1982, שעת צהריים לוהטת בדרום לבנון. מבצע שלום הגליל (כיום נקרא מלחמת לבנון הראשונה) בעיצומו. אחד מגדודי חטיבת אלכסנדרוני נע לכיוון הכפר אל מנצוריה. המטרה של לוחמי הגדוד - לנוע מזרחה ולהשתלב במאמץ הצה"לי להגיע לכביש ביירות-דמשק כדי לנתק את הקשר שבין מפקדת אש"ף לצבא הסורי. בין הלוחמים בגדוד - רב"ט טוביה ברגר, חייל מילואים, נגר במקצועו מקרית שמואל.
הלוחמים היו אמורים להשתלט על גבעה המשקיפה לכפר, כשברקע התנהלו דיונים קדחתניים על הפסקת אש. בשטח התנהלו העניינים קצת אחרת: גדוד קומנדו סורי פשט סביב הכפר, בתא שטח הררי וקשה במיוחד, ושיגר אש תופת קטלנית לעבר הלוחמים. שלושה חיילים נהרגו, שישה נפצעו. הסורים ירו ללא הרף, אך חיילי הגדוד הצליחו להיאחז בשיפולי הגבעה כשהם מוקפים ב-50 לוחמי קומנדו. בעיצומה של הלחימה, הכוח נותר ללא מים והתחמושת אזלה. חלק מהלוחמים גילו סימני התייבשות ואפיסת כוחות, וכמה מהקצינים לקו בסחרחורות קשות.
הלוחמים החלו לחשוש מפני מתקפה סורית מאסיבית על הגבעה ומאפשרות של נפילה בשבי. המג"ד, סא"ל אסף שוחט, שחזר את האירוע בראיון שהעניק לעיתון "במחנה": "ידעתי שאם לא נקבל מים מיד, לא נוכל לעמוד בפני התקפה מחודשת של הקומנדו הסורי שכיתר אותנו", סיפר. "הגדוד היה פרוס על מדרון חשוף, התחמושת כמעט אזלה, תחבושות אישיות נותרו ללוחמים מעטים בלבד ולא היו לנו מים. אחד ממפקדי הפלוגות אמר לי שהוא כבר מזהה אצלו סימנים ראשונים של התייבשות. גם אני הרגשתי מטושטש... נאמר לי שכל הדרכים אליי מנותקות. חששתי שמא יהיה עלינו להיכנע אם תיערך התקפת נגד נמרצת. במצב ההתייבשות שבו היינו, רק מים היו יכולים להציל אותנו".
סוכריות המנטה השאירו אותו ערני
כאן נכנס לתמונה רב"ט ברגר, שלחם בעבר במלחמת ששת הימים והיה שותף מלא במבצע המורכב לתפיסת הגבעה. "מבחינתו של טוביה היה ברור שהוא נלחם למען המדינה, ולא משנה איפה", מספרת היום אשתו שושנה. "הוא אף פעם לא התחמק משירות מילואים, תמיד התייצב לדגל כשקראו לו".
ברגר היה בין הבודדים בגדוד שהחזיקו מעמד ולא התייבשו. "לטוביה תמיד היו בכיסים סוכריות מנטה, והוא סיפר לי שזה עזר לו להיות מפוקס וערני. זה למעשה הציל אותם מהתייבשות", אומרת שושנה ברגר.
מצבו של הגדוד הלך והחמיר, וברגר היה במצוקה בעצמו. "נוכחתי לדעת שנותרה לי מחסנית כדורים יחידה", סיפר בראיון לעיתון "במחנה". רק לאחר הפצרות רבות מצד חבריו לגדוד הסכים לספר את חלקו ההירואי בסיפור, החלק שלמעשה הציל את הגדוד: "מכיוון שהיינו מכותרים על ידי קומנדו סורי, החלטתי לא לירות את הכדורים האחרונים אלא להשאיר אותם למקרה שהאויב יהיה עלינו. מאחר שלא המשכתי לירות, הסתכלתי סביב וחיפשתי תעסוקה. ראיתי שהבעיה הכי קשה היא המים. לא נראה מקור מים על הגבעה ולא היה אפשר לזוז על המדרון החשוף מול הסורים... ראיתי את מפקד הפלוגה שלנו מיובש לגמרי, שוכב בלי לזוז. הוא נראה תשוש, וכך גם המג"ד".
מראה של חפץ אחד קטן מרחוק שינה את התמונה. "פתאום ראיתי כד מים קטן", נזכר ברגר. "לקחתי אותו והחלטתי לסרוק את הגבעה, אולי אמצא מקור מים. ראיתי מבנה בטון קטן ונמוך, וזחלתי אליו". ברגר סיכן את חייו למען חיילי הגדוד, כשהסורים צולפים לעברו מכל הכיוונים. הוא הבחין בברז בתוך המבנה וזחל אליו. "צעקתי אל החיילים לזרוק אליי מימיות - מילאתי אותן וזרקתי אותן אליהם בחזרה".
בראיון שהעניק בשנת 1999 לשבועון "שיחת השבוע" של תנועת חב"ד, סיפר ברגר על האירוע: "מיהרתי עם הכד למ"פ ושטפתי לו את הפנים. אחר כך מילאתי את הכד שוב והרטבתי את פניו של המג"ד, וממנו עברתי אל הקשרים ואל כל השאר. כמה חיילים הגישו לי את האוזן במקום את הפה מרוב טשטוש".
המים אפשרו ללוחמי הגדוד להתאושש ולהחזיק מעמד. לאחר הגעת תגבורת של חיילים נוספים שחברו אליהם, הצליחו במאמץ רב להדוף את חיילי הקומנדו הסורי. "כשנודע לי שנמצאו מים על הגבעה, ידעתי שנחזיק מעמד", סיכם המג"ד שוחט את האירוע.
הלוחמים ציינו לשבח את תושייתו של ברגר ואת אומץ ליבו. "נס כד המים של טוביה הציל אותנו, אין בכך צל של ספק", סיפרו. ברגר מצדו שמר את כד המים, ובחופשה הראשונה שקיבל הביא אותו לביתו. מאז הוא נותר שם כמזכרת.
"לא ידעתי על המעשה של טוביה"
בזכות המעשה יוצא הדופן קיבל ברגר צל"ש מח"ט. באתר הגבורה נכתב עליו: "רב"ט ברגר מילא את הכד במים וחילק לחיילים תוך שהסורים מבחינים בחייל שמתרוצץ על הגבעה ומנסים לפגוע בו. רב"ט ברגר הציל את חבריו מהתייבשות ומאפיסת כוחות, ובכך אפשר לחבריו להחזיק מעמד עד שהגיעה תגבורת".
אשתו שושנה שמעה על הסיפור לראשונה מכתב קול ישראל דאז, אריה חשביה. "לא ידעתי כלום על המעשה של טוביה. זה לא כמו היום שיש אינטרנט והמידע זורם כל הזמן. הוא התקשר אליי ושאל אותי אם אני יודעת על מה שעשה בעלי. אמרתי לו שאין לי מושג, זה אפילו די הדאיג אותי. שאלתי אותו אם קרה משהו לטוביה, והוא ענה שהכול בסדר ושהוא עשה מעשה מיוחד. רק אחרי שבועיים בערך שמעתי את כל הסיפור מטוביה, ולא הופתעתי. זה היה בעלי, אדם של נתינה ועזרה לזולת", מספרת שושנה.
ברגר, נגר במקצועו, נפטר לפני כעשר שנים ממחלת הסרטן. בן 58 היה במותו. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים ו-12 נכדים. "הילדים והנכדים נחשפו למורשתו של טוביה. בעלי היה אדם מופנם, ביישן, לא אהב לדבר על הצל"ש ועל מעשה הגבורה. מבחינתו, היה לו ברור שהוא יביא מים לחיילים ויסכן את חייו למענם. גם אביו, הרב דוד ברגר שניצל במאורעות תרפ"ט, סיכן את חייו למען הכלל", אומרת שושנה.
בכל שנה בחג החנוכה נהג טוביה להוציא את הכד השמור מאחד הארונות בסלון ולספר לילדיו ולנכדיו על הנס שאירע לו ולחבריו לגדוד, שאותו השווה לסיפור נס פך השמן. "אני חושבת שהסיפור של טוביה הוא חלק ממורשת צה"ל. הוא מסמל אחוות לוחמים, את הרעיון שגם חייל זוטר יכול לעשות מעשה אמיץ שראוי שיספרו עליו בבתי ספר ובצבא", מסכמת שושנה.