לפגוע בכדור הראשון. המשפט הזה רץ בראשו של כל צלף שמביט במטרה דרך הכוונת, כשהוא שוכב בתוך שיחים סבוכים שמסתירים אותו, נטמע בתוך השטח. המטרה נעה לאטה, לא מודעת לצלב הקטן השחור שמעטר את ראשה בדיוק במרכז המצח, או קצת שמאלה מבית החזה, תלוי איפה יש יותר סיכוי לפגוע. בכדור הראשון כמובן.
המשפט הזה עבר שוב ושוב במוחם של מאות צלפים שהתכנסו בסוף השבוע שעבר במתקן אדם במטרה להתחרות זה בזה באליפות צה"ל בצליפה לשנת 2013. כל יחידות החי"ר, היחידות המיוחדות, הסיירות והיחידות המשטרתיות שלחו את טובי הצלפים שלהן לתחרות השנתית במטרה אחת – לנצח ולקבל את הגביע הנחשק מידיו של קצין החי"ר והצנחנים הראשי, תא"ל איתי וירוב. במשך יומיים המטווחים של הבסיס התמלאו ברעשים בלתי פוסקים של יריות ותרמילים משומשים על הרצפה. להבדיל מתחרויות אחרות, על מלאכת הצליפה לא ניתן להגיד בסוף היום ש"זה רק ספורט". "אפשר כמעט לקרוא לזה אמנות", אומר סגן בוריס, אחראי תחום צליפה וקליעה ביחידת "אגוז". הוא יושב על כיסא פלסטיק מתחת לאחת הצליות שמשקיפות על אחד המטווחים, מביט על חייליו שבדיוק חוזרים ממקצה נוסף בתחרות. "חלק נרחב מהמקצוע הזה כולל פיזיקה ומתמטיקה, חישוב של טווחים, רוח ומהירות", הוא פוסק. "אבל חלק לא פחות חשוב זה גם להבין את האויב שלך. להכיר את השטח שאתה נמצא בו, ובעיקר להבין איך אתה כצלף הופך להיות חלק ממנו".
עבודת צוות של שני אנשים
הכדור הראשון נורה בשעות הבוקר של יום רביעי. חיילי מדור הצליפה בבית־הספר ללוחמה בטרור (לוט"ר), שמשמשים כשופטים בתחרות, היו אלו ששרקו במשרוקיות והזניקו את ארבעת המקצים הראשונים: ירי על מטרות זזות, ירי לטווחים ארוכים של עד קילומטר, ירי לטווחים קצרים של מאות מטרים וירי לאחר מאמץ (יל"ם). כל מקצי היום נעשים תחת השמש, שצורבת את עורם של הצלפים המתחרים; המקצה האחרון הוא ירי בלילה.
באחד המטווחים נעמדים חיילים בשורה, ומתכוננים למקצה של ירי לאחר מאמץ, במסגרתו הם נדרשים להתאגרף במשך דקה וחצי עם שק אגרוף, לאחר מכן לרוץ לקו היורים ולבצע ירי מדויק, תוך כדי נשימות מהירות. עם השריקה, הלוחמים שולפים את האגרופים ומתחילים להכות במרץ את השקים השחורים, פניהם המזיעות מזדעפות עם כל מכה. שוב נשמעת שריקה, והצלפים עטים על הציוד שלהם שכולל, בין השאר, את רובה הצלפים, משתיקי קול, מחשבון ירי בליסטי ומד טווח לייזר. עם משקל רב על הגב הם יוצאים לכיוון קו היורים, כורעים על האדמה ומתחילים לפגוע בזה אחר זה בדמויות הקרטון. "המטרה של התחרות ברורה – לבחון את היכולת המבצעית של הצלפים", אומר רס"ן עופר, ראש מדור הצלפים בלוט"ר, שארגן את התחרות במגרש הביתי שלו. "להיות צלף זה להיות איש מקצוע בתחום מורכב. מגיעים לפה אנשים עם יכולות אישיות גבוהות מאוד, שברגע אחד צריכים לקבל החלטה אם לירות או לא לירות במישהו. זה לא דבר שלומדים בבית־הספר".
זו שעת אחר הצהריים, ומקצה הירי לטווחים ארוכים עומד להתחיל. שתי מש"קיות ממדור הצליפה בבית־הספר ללוט"ר פורסות את קו היורים ומורות לצמדים להסתדר לפי מספרי ברזל. לתפקיד הצלף יש תדמית של זאב בודד, אך למעשה מדובר בעבודת צוות של שני אנשים. לצד כל צלף ניצב "מאתר", שתפקידו לכוון את האוחז ברובה אל המטרה ולתת לו את כל הנתונים הנחוצים: מהמרחק ועד מהירות הרוח. בקרב החבר'ה בתחום מקובל לומר בחיוך שהצלף למעשה רק יורה – המאתר הוא מי שבאמת פוגע. "מצוותים אותנו בסוף ההכשרה, ואנחנו מבלים יחד עד השחרור", מתאר סמל איילון מיחידת "מגלן" את מערכת היחסים שלו עם סמל איתי, הצלף שאיתו. כמו שאר המאתרים, גם הוא עבר הכשרה של צלף, ואמור להחליף את איתי אם הוא נפגע. לדברי איתי, "כמו כל זוג שעובד כל כך צמוד, יש רגעים טובים ורגעים קשים, אבל אין ברירה אלא להסתדר, כי כל אחד תלוי בשני".
השניים נעמדים יחד עם יתר הצמדים מול המטרות האדומות שמנצנצות מרחוק – קצת יותר מקילומטר מהם. הקצין שאחראי על המקצה שורק במשרוקית, ומכריז: "שלוש דקות! שני כדורים לפגוע במטרה!" הצמדים רצים לקו היורים, מורידים את תיק ה"לאו" הכבד ופותחים עמדה. המאתרים מודדים טווחים, רוח וטמפרטורה; סמל רועי, המאתר, וסמל ניב, הצלף – צמד מגדוד 51 של גולני – כבר מוכנים לירי. רועי נותן לעמיתו נקישות, לפיהן הוא מכוון למטרה. פניו של הצלף מתכווצות בריכוז מופתי, עינו ממוקדת בכוונת ששמה את הצלב בדיוק במקום שבו הוא שואף לפגוע, אצבעו נסחטת על ההדק ובעודו משחרר את הקליע – כתפו נרתעת בחוזקה מעוצמת ההדף. "בול", אומר המאתר, שצופה בפגיעה דרך טלסקופ הליאופולד, שמגדיל את המטרה פי ארבעים ומשמש בשעת היום, להבדיל מטלסקופ ללילה. "זה תענוג כשמצליחים לפגוע", מחייך רועי אחרי סוף המקצה.
"בסוף, כל צלף רוצה שייצא לו לצלוף"
המקצה החמישי בתחרות, כאמור, בוחן את היכולות של המשתתפים בירי בשעת לילה. כשהחום כבר לא מפריע, האתגר הוא לדעת להתמודד עם החושך המוחלט, שברגעי האמת אמור לספק לצלף יתרון משמעותי בשטח. "צלף הוא כמו חיה שאורבת לטרף שלה", מסביר סגן אורי, מ"מ צלפים בגדוד "נחשון" של חטיבת כפיר. "חיה שלא תהיה אגרסיבית, לא תצליח לטרוף – אבל זה לא מספיק. היא גם צריכה להיות ערמומית, לבוא משום מקום. הפגיעה במטרה חשובה, אבל היכולת להסוות את עצמך בצורה טובה חשובה לא פחות", הוא אומר ומדגים. "אם פגעת באויב, אבל על הדרך חשפת את המיקום שלך – איבדת את האפקט התודעתי בשדה הקרב, שאויב נופל ואין לו מושג לאן להשיב אש ומאיפה זה בא לו".
מאות משתתפים הגיעו לתחרות; מעטים מהם התנסו ב"ירי על מנת להרוג", או בעגה הצבאית, "ירי על מנת". סגן בוריס, מיחידת "אגוז", כבר עמד בניסיון. "כשאתה הורג בן־אדם, אין לך תחושה או רגש", הוא פוסק ברצינות. "אתה מתנתק. כל מה שעובר לך בראש זה המשימה". בשנת 2007 הוא היה מפקד צוות צלפים בגדוד הסיור של גבעתי, ופיקד על מארב בגבול עזה. "זה היה בלילה. כל הראייה היא בירוק־שחור (באמצעות אמצעי לראיית לילה – מ"ר), ואתה כצלף מזהה את המטרות רק לפי קווי המתאר שלהן", הוא מסביר. המטרות, במקרה הזה, היו חמישה מחבלים מהחמאס, שעמדו במרחק שמונים מטר מהצוות. "פתאום מישהו הגיע והתחיל לדבר עם המחבלים ואז עברה לי בראש המחשבה שזה מישהו חשוב", נזכר הצלף. "בלי אישור, כי לא היה זמן לחכות, נתתי פקודת אש. ידעתי שאני לוקח את הסיכון – אבל הרגשתי שזה מה שצריך לעשות. אחר כך הסתבר שהבחור הזה היה מ"פ גזרתי".
המשימה של סגן בוריס הצליחה, וכל כוח המחבלים חוסל. נראה שמבחינת אלו שמגיעים לתפקיד הצלף, הידיעה שהם הורגים כדי להגן, עומדת מעל הכול. "בסוף, כל צלף רוצה שייצא לו לצלוף", טוען סגן אורי. "אני לא מסתכל על זה ש'הרגתי מישהו אחר', אלא 'הצלתי חיים של מישהו אחר'. יש בזה שליחות. אם זה היה סתם בשביל להרוג, היינו הולכים לצוד. בטח גם היה הולך לנו לא רע", הוא אומר, וממהר להרצין. תפקיד הצלף, הוא מסביר, מורכב ולא מתאים לכל אחד. "צלף טוב צריך להיות אדם קר רוח ועם משמעת עצמית גבוהה", מחדד סגן בוריס. "מצד שני הוא צריך להיות קצת תוקפני מבפנים. כששואלים צלף מה הוא מרגיש כשהוא יורה, הוא יענה: 'את הרתע של הנשק'".
עיניו של בוריס ממשיכות להתרוצץ, ונדמה שהוא מבקש להוסיף עוד לדבריו. הוא שותק לכמה שניות ואז מוסיף באומץ, "רק אחר כך הרגשות חוזרים. בעיקר בפעמים הראשונות", הוא אומר בשקט. "באותו אירוע, ב־2007, רק כשהגעתי לבסיס התחלתי לעכל את מה שעברתי, שהרגתי את הבן־אדם. למרות שידעתי שזה או הוא או אני והחברים שלי, ושהוא מסכן את ביטחון המדינה – עולות שאלות בראש. מי זה הבן־אדם, מה השם שלו, אם הוא נשוי, לא נשוי, אולי יש לו ילדים", הוא מפרט. "יש אנשים שלוקחים את זה ממש קשה ומתקשים לתפקד בתקופה שאחרי, אבל בסוף אתה מבין שאתה לא יכול לאכול את עצמך על זה. זו העבודה, ומישהו צריך לעשות אותה. אם לא אנחנו נעשה את העבודה הזאת, מי כן?"
הצלף יורה, המאתר פוגע
24 שעות אחרי שהחל המקצה הראשון, ביום חמישי, התחרות מגיעה לסופה. היחידות השונות מתאספות בשעת צהריים מוקדמת במגרש הספורט בבסיס וממתינות להכרזה על הזוכים. מבחינות רבות, סיומה של התחרות מסמל את השינוי התפיסתי שעבר תחום הצליפה בצה"ל בשנים האחרונות. "בעקבות תחקירים של מלחמת לבנון השנייה החליטו בצבא להוביל מהלך שיהפוך את הצליפה למקצוע, ואליו ייכנסו רק אנשים שיעברו תהליך איתור ומיון קפדני", מחדד רס"ן עופר. לוחמים מגדודי החי"ר שנבחרים לשרת כצלפים עוברים קורס הכשרה בן חודש בבית־הספר ללוט"ר מיד אחרי מסע הכומתה. "זאת לא הכשרה פשוטה, אבל הרבה רוצים להגיע אליה", אומר סמל רועי. "כיום הגדודים הם הלב של המערך, ושם נמצאות המאסות הרציניות של הצלפים, לצד היחידות המיוחדות, בהן יש צוותי צלפים ייעודיים", מוסיף רמ"ד צליפה.
לאחר המתנה קצרה בשמש הטקס החגיגי מתחיל עם כניסתו של קצין החי"ר והצנחנים הראשי למגרש הספורט. הזוכים המאושרים מהיחידות השונות מניפים את הגביעים בגאווה, שורקים ומריעים, מתחבקים ולוחצים ידיים.
לאחר שנרגעות הרוחות פונה תא"ל וירוב אל הצלפים המובחרים. "העתיד מבשר שנזדקק ליכולות הצליפה שלכם, ואני סומך עליכם שתדעו לפעול בצורה הטובה ביותר", הוא אומר. "הצלף הוא מכפיל כוח בשדה הקרב, וחשיבותו בכל המתארים ובכלל סוגי הלחימה נשארה בעינה. גם אם חיל האוויר ימשיך להצטייד באף־35, וגם אם הארטילריה תרכוש את החימוש הכי מתוחכם, בסוף – הלוחם נמצא שם לבד. הפלוגה שלו נכנסת לתוך רחוב, ומהרגע שהיא עברה את קו הבתים הראשון, אף אחד מבחוץ לא יכול לעזור לו", הוא מדגיש. "צלף טוב נותן סיוע משמעותי מתוך הכוח, ובכך הופך את הפלוגה שלו לעצמאית בשטח. הוא מהווה מצד אחד חלק אינטגרלי מהכוח, ומהצד השני הוא בן־אדם בודד בתוך השטח. כאילו רק הוא, המאתר והטלסקופ נמצאים שם. בדיוק בגלל זה איתנות היא ללא ספק תנאי הכרחי למקצוע הזה".