באמצע חודש פברואר האחרון הציפה את התקשורת האמריקאית דמותה של צעירה בת 25. תווי פניה המודגשים הסגירו כי לא מדובר בכוכבנית הוליוודית, אלא באישה מן היישוב.
היא הופיעה, אנונימית, בסרטון קצר, שיערה הבלונדיני משוך לאחור ברישול. בעוד היא אוחזת בממחטת נייר מקומטת, סיפרה בקול חלוש על החוויה ששינתה את חייה. "חיילים אמורים להרגיש בטוחים בתוך בסיס צבאי. אני מעולם לא הרגשתי כך. מעולם לא חשבתי שזה מה שיקרה לי", אמרה בריאיון לטלוויזיה האמריקאית. "עד היום יש לי סיוטים מהאיש הזה. הוא היה תופס אותי, נוגע בי, צורח עליי. מפחיד אותי לחשוב שאחר כך מישהו ילחץ את ידו, יודה על כך שהוא משרת את המדינה".
מילה של אישה לא שווה הרבה בצבא החזק בעולם
האישה הזו היא קורי צ'וקה, שנולדה וגדלה באוהיו. היא שירתה במשך שנתיים במשמר החופים האמריקאי, ובמשך כל שירותה ספגה השפלות, הטרדות ותקיפות מיניות מאחד הקצינים בבסיס. הוא היה נוגע בה ופורץ לחדרה בלילה, עד שהחליטה לישון עם סכין מתחת לכר. היא התלוננה, אך ללא הועיל. מילה של טוראית, ואולי אף של אישה, לא שווה הרבה אסימונים בצבא החזק בעולם. כמה חודשים בלתי נסבלים לאחר מכן, נאנסה על ידי אותו מפקד. כשניסתה להתלונן בשנית, קצין זוטר אמנם ריתק את האנס, אך איים כי אם תפנה לבית–המשפט הצבאי יאשים אותה בבדיית הסיפור. שנה וחצי לאחר מכן, היא מצאה את עצמה מחוץ לשורות הצבא האמריקאי. הסיבה: "היסטוריה של מערכות יחסים לא נאותות עם חיילים במשמר החופים".
צ'וקה לקתה לאחר מכן בהפרעה פוסט-טראומטית, בחרדה ובדיכאון. כיום, ארבע שנים אחרי ששוחררה, היא גילתה שהסיוט שעברה לא היה נחלתה בלבד. היא החליטה להיחשף, וחברה לעורכת דין ותיקה ואל 27 חיילים וחיילות לשעבר, כולם עברו חוויות דומות. בימים אלה הם תובעים יחד את שני שרי ההגנה האחרונים של אמריקה - דונלד רמספלד ורוברט גייטס - על כך שאפשרו לכל זה לקרות. "פניתי מספר פעמים לעזרה, ולא עשו כלום כדי לסייע לי", היא מתארת. "הפקודות היו לשמור על שקט. אז שתקתי. צייתתי לפקודות במשך שנים. עד עכשיו".
כישלון בהגנה?
התביעה המדוברת עתידה להיכנס לכותלי בית-המשפט כבר בחודשים הקרובים. את התיק מובילה סוזן ל. בורק, עורכת דין מנוסה, שהגיעה אל נושא האונס בצבא ארצות הברית לגמרי במקרה. "זה התחיל מתיק אחר", היא משחזרת. "ייצגתי אזרחית שנאנסה על ידי איש צבא. היא הגיעה אליי אחרי שניסתה להתלונן דרך המערכת הצבאית, ולא הצליחה. היא סיפרה שכשדיווחה על האונס בצבא, ביקשו ממנה את התחתונים שלה לצורך בדיקות מעבדה. זמן קצר לאחר מכן הודיעו לה שאיבדו את התחתונים, ועל כן אי-אפשר להרשיע את מי שתקף אותה. אחר כך היא התבשרה שמצאו אותם. כששמעתי את זה הזדעזעתי", היא נזכרת, "הזדעזעתי מרשלנות התביעה הצבאית. התחלתי לחקור את תופעת התקיפות המיניות בצבא. ביררתי מה באמת קורה שם - וגיליתי שהמצב נורא".
בורק יצרה קשר עם ארגונים ועמותות במטרה להגיע לעוד קורבנות שעברו תקיפות מיניות בעת שירותם. היא אמנם כבר הכירה מעט נתונים מהתקשורת, אך במהלך עבודתה נחשפה למציאות מכוערת עוד יותר: חיילות וחיילים שעוברים אונס ומתלוננים סובלים בשל כך מהתנכלויות ממושכות, בעוד בצד השני של המתרס - עברייני מין מסתובבים ללא חשש בצבא.
במהלך עבודתה על התיק, פנו לבורק למעלה ממאה חיילים משוחררים, אך בתביעה הנוכחית היא מייצגת 25 נשים ושלושה גברים בלבד. 20 מהם נאנסו, כמעט כולם אובחנו לאחר שחרורם כסובלים מתסמונת פוסט-טראומה, חרדה או דיכאון. את שאר הקורבנות שפנו אליה היא תייצג בתיקים עתידיים, שמתגבשים בימים אלה.
"רמספלד וגייטס היו מודעים לחלוטין למה שקורה בצבא"
את הטענות מפנה התביעה, כאמור, לשני בכירים שכבר אינם נמצאים בשירות הבטחון. הראשון הוא דונאלד רמספלד (79), איש צבא לשעבר ובין שרי ההגנה השנויים במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית. מאחוריו שתי קדנציות כראש מחלקת ההגנה: הראשונה בשנות ה–70, והשנייה בין 2001 ל–2006, תחת הנשיא ג'ורג' בוש. הנאשם השני בתיק הוא ד"ר רוברט גייטס (68), בעל קריירה ארוכת שנים בסוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (סי-איי-אי). הוא החליף את רמספלד בראשות משרד ההגנה, וכיהן בתפקידו עד הקיץ האחרון.
תביעתם של שני השרים מתאפשרת בזכות תקדימים משפטיים שנקבעו באמריקה, על פיהם, ניתן להעמיד לדין את מי שהפר זכויות חוקתיות של אדם אחר, בעקיפין או באופן ישיר, בזמן שהחזיק במשרה ציבורית. 28 המתלוננים רואים בשני השרים לשעבר האשמים בשיעור הבלתי נתפס של תדירות התקיפות המיניות בקרב לובשי המדים. "רמספלד וגייטס היו מודעים לחלוטין למה שקורה בצבא ולזכויות שהופרו", מסבירה בורק בנחרצות. "הם אלה שאפשרו לזה לקרות. יותר מזה, הם גרמו למצב להיות גרוע יותר בכך שלא עשו כלום. בכך שלא הפעילו ענישה מספיק חזקה, שלא הייתה הרתעה. הם לא הוציאו עברייני מין מהצבא, והביאו למצב שבו חיילים וחיילות נמצאים בסכנה בתוך הבסיס שלהם".
ההאשמות כנגד רמספלד וגייטס קשורות במערכת החוק של צבא ארצות הברית, השונה מאוד מזו שבצה"ל. כשלובש מדים אמריקאי מגיש תלונה היא קודם כול עוברת דרך הקצין הממונה עליו, בהתאם לדרגתו ולאופי הפנייה. טענות על אונס או תקיפה מינית מגיעות אל הקצינים הזוטרים ביותר - וברוב המקרים נעצרות שם. "במילים אחרות, הצבא משאיר את העתיד של כל תלונה בידי הקצינים עם הכי פחות ניסיון", מבאר גרג ג'ייקוב, בכיר בארגון למען יוצאות צבא אמריקאיות, SWAN. "אפילו יותר מזה. הקצינים הזוטרים מחליטים מה לעשות עם התלונות שמגיעות אליהם בעזרת הנחיות כלליות שהם מקבלים. אותן הנחיות מלמדות אותם להתחשב ב'ערך השירות' של המעורבים בפרשה. כמעט בכל המקרים התוקף בדרגה גבוהה יותר מהקורבן, כלומר, בעל 'ערך שירות' גבוה יותר, וזה מכריע את גורל התלונה מהר מאוד".
במצבים בהם לא מדובר בערך שירות שמכריע, חברות אישית שבין הקצין לתוקף מטה את הכף. "יש מצבים שהתלונות מגיעות אל קצינים שמיודדים באופן אישי עם אלה שתקפו", מסבירה בורק, "ולכן הם מונעים מהתלונות לעבור הלאה לבתי-המשפט. מדווחים על התלונה, אך היא לא מגיעה בכלל לצינורות המשפט הצבאי. התרחישים האלה פועלים באופן שיטתי שם. החומות האלה בין מערכת המשפט הצבאית לבין החיילים לא צריכות להיות, ובזה בדיוק שרי ההגנה נכשלו".
מסתובבים חופשי
סטטיסטיקת ההטרדות המיניות בצבא ארצות הברית לא תואמת אף מדינה מערבית, ולא נשמעת מתאימה לאמריקה הליברלית והנאורה כביכול. נתונים של מחלקת ההגנה מצביעים כי בשנת 2010 דווחו 3,158 מקרים של תקיפות מיניות בצבא ארצות הברית, והמספרים, למרבה הצער, אפילו לא מתקרבים למציאות. משרד ההגנה מעריך שרק 13.5 אחוז מאלו שחוו תקיפה מינית אכן מתלוננים על כך לרשויות.
על כן, ההערכות הן שב–2010 אירעו למעלה מ–19,000 תקיפות מיניות. במילים אחרות: 50 תקיפות מיניות מתרחשות מדי יום בצבא ארצות הברית, ורובן המכריע, כ–80 אחוזים, על אדמת המדינה. כנראה שבאמת מדובר במגיפה. לשם השוואה, בשנת 2006 ארעו 14,735 תקיפות, ואילו ב–2009 קפץ המספר ל–16,150. יותר מכך, לפי מחקר אזרחי שפורסם באחרונה, אחת מכל שלוש נשים נאנסת במהלך שירותה הצבאי.
כבר 25 שנה שהממשל האמריקאי מתעסק בתופעה הזו - הצעות חוק, דיונים בקונגרס, ועדות שקמות ונופלות, אך אין לאף אחת מהן משמעות גדולה במיגור התופעה. ב–2005, למשל, הקים משרד ההגנה את המשרד למתן תגובות ולמניעת תקיפות מיניות (SAPRO). מטרתו הייתה לנסות לבלום את המספרים, לשמש כתובת אמינה לקורבנות, ולהיות כתף תומכת. זה לא ממש עבד.
"המשרד הזה הוא חלק מהבעיה", תוקפת עורכת הדין בורק. "אמנם ניסו להקים גוף שיסייע, אבל זה רחוק מלהיות המצב. המשרד בנה איזושהי תוכנית שמנסה ללמד חיילים על הנושא, ולא לוקחים את זה ברצינות. החיילים לועגים למשרד בגלוי, והופכים את פעילותו למגוחכת". בכתב התביעה הגדירה בורק את המשרד ואת צוותו המצומצם כמי ש"אין בידו את הכוח הדרוש כדי לחולל שינוי מהותי כלשהו בתרבות הצבא".
ריתוק וקנס כספי - במקום 24 שנה בכלא
אך יש להניח שלא המשרד השולי הזה הוא הגורם להמשך קיומה של התופעה המטרידה. בורק, כאמור, מאשימה בכך את מערכת הענישה הצבאית. בעוד דינם של אנסים אמריקאים באזרחות נגזר לעשר עד 24 שנים בכלא, בצבא רובם מסתובבים חופשי. במקרים אחרים, הם מקבלים ריתוק וקנס כספי, בדומה לתוקף של קורי צ'וקה, ובמקרה החמור ביותר משתחררים מהצבא, ונמנעים מהשלכות נוספות.
חשוב לציין שיש גם מקרים שהתוקפים באים על עונשם, ומתלוננות צולחות את מסע הייסורים בדרך אל הצדק. רק באוקטובר האחרון גזר בית הדין הצבאי בקליפורניה את דינו של קפטן ג'יי וויילי, שהואשם באונס ותקיפה מינית, ושלח אותו לשלוש וחצי שנות מאסר, בתוספת קלון. קצת לפני כן באותו החודש הורשע גם קצין חי"ר ב־14 סעיפים שונים, שכוללים תקיפה והטרדה מינית של שלוש חיילות. הוא נשלח למאסר בפועל ונדרש לשלם פיצויים.
ג'ייקוב, ששירת כקצין קרבי בצבא האמריקאי, מטיל את האחריות למצבים שסופם אופטימי פחות דווקא על הכתפיים שעונדות את הדרגות. "כקצין, מלמדים אותך לקחת אחריות על כל מה שהיחידה שלך עושה", הוא מסביר, "והנושא הזה לא צריך להיות שונה. זה התפקיד של המפקד בכל יחידה להנהיג מדיניות של אפס סובלנות כלפי תקיפות והטרדות מיניות, ועל אחת כמה וכמה אונס. אם הצבא באמת רוצה לשנות את התרבות, הוא יראה במפקדים שלא מצליחים להשרות את האווירה המתאימה בתור האחראים הבלעדיים לפשעים שהחיילים שלהם עושים. ברגע שמפקדים יעמדו לדין על שיפוט לא נכון בכל הקשור לעבירות מין, הם יתחילו לעשות את הדבר הנכון, וידרשו מהפקודים שלהם את אותו הדבר. זה, ורק זה, ישנה את הצבא ויפסיק את התופעה אחת ולתמיד".
אין לאן ללכת
לכל מי שנפל קורבן להטרדה מינית או אונס דרך התמודדות אחרת. אחד יעדיף להתרחק, השנייה תעדיף להילחם, להתעמת. חלקם יתלוננו רק שנים אחרי המקרה, אחרים לעולם לא. אם חיילי צבא ארה"ב בחרו לפתוח את הפה, דרך ההתמודדות שלהם תהיה מוגבלת הרבה יותר משל האזרח החופשי. ראשית, הם נאלצים להתמודד עם ההשלכות על עצם הגשת התלונה. לא פעם, קציני היחידה יתנכלו להם, יתנקמו בהם, יהפכו אותם למושא ללעג בבסיס. הם מקוטלגים כ"טראבלמייקרז", ומהשנייה שבה חתמו על טופס התלונה, הם יכולים לנופף לקריירות הצבאיות לשלום.
גם מי שמעוניין לקום וללכת, יתאכזב לגלות שאין כזו אפשרות. "אף חייל, גם מי שעבר אונס, לא יכול פשוט לעזוב את הצבא", מסביר ג'ייקוב, "כי זה ייחשב כמו נפקדות. יותר מזה, חיילת שהותקפה מינית לא רשאית לעבור בסיס או יחידה כדי להימנע ממפגשים עם התוקף שלה. בכל כך הרבה מקרים הקורבנות נאלצים לעבוד יחד, או מתחת, למי שתקף אותם. הם מצדיעים להם, מקבלים מהם פקודות, ולעתים אפילו גרים איתם באותם מגורים. זה אחד ההבדלים הגדולים בין מי שנופל קורבן בצבא, למי שעובר אותה חוויה באזרחות, שיכול פשוט לקום וללכת".
חוסר היכולת לעבור בסיס משקף את האטימות של המערכת הצבאית כלפי קורבנות התקיפה המינית. המדיניות של הצבא האמריקאי בנוגע לטיפול בחיילים וחיילות כאלה דלה, מלאה בפרצות, ובעיקר לא מציעה מענה מספק. אמנם הצעת חוק חדשה שהוגשה כחודשיים אחרי שהתביעה התפרסמה מציבה אור חלוש, סמלי, בקצה המנהרה - היא מאפשרת לאלה שעברו תקיפה מינית לעבור בסיס, ואף ממליצה לאפשר לחיילים לקבל טיפול נפשי חסוי שלא ישמש נגדם בבית-המשפט, לצד סדרה של פיצויים. ההצעה הזאת, מקווים בארצות הברית, היא רק סנונית ראשונה בדרך לשינוי המצב.
"כשהתביעה הזאת הוגשה זה גרם סערה תקשורתית", מסביר ג'ייקוב. "מה שתרם לזה כמובן היה האומץ הבלתי רגיל של התובעות והתובעים לעמוד זקופים אל מול שני השרים על הפשעים שנעשו, ולהאשים אותם. מספר ימים אחרי שהתיק הוגש, הארגון שלנו הוצף פניות. התחלנו לעבוד עם לא מעט חברי סנאט על חקיקות שונות בנושא. תשומת הלב שניתנה לעניין גרמה לפנטגון להתעורר, אפילו משרד ההגנה התחיל לטפל בכך, כשמדיניות חדשה נבחנת. מנקודת מבטי, התביעה הזאת יצרה דרישה לשינוי".
אך למרות ההתרחשויות האחרונות, הבעיה עוד רחוקה מפתרון. מתברר שלצמד המילים "מצב ביטחוני" יש השפעה ניכרת גם באמריקה: לפי בורק, לא פעם התעלמו הצבא ומשרד ההגנה האמריקאי מצליל הפטיש על הסדן שנשמע בבתי-המשפט והמשיכו בשלהם, תוך שלל תירוצים ביטחוניים והזדחלויות מסביב לחוק. "לא מספיק לחוקק חוקים, צריך שהצבא יישמע להם", היא מבהירה, "ההיסטוריה מראה שיש למערכת הצבאית נטייה להתעלם, ולכן חשוב שבית-המשפט יעשה את תפקידו כראוי".