"בצעד אחד קטן, עם נעליים צבאיות מאובקות שלא ירדו מהרגליים שבועות, אחרי חודש שלם של לחימה ותופת, עם פצועים ודם והריסות – הכול נעצר". במילים הללו מתאר סרן ד"ר מתן זר (28) את הרגע שבו חצה את הגדר המובילה לישראל בשובו מעזה.
בנשימה הקודמת שלו הוא עוד נשם את אוויר המלחמה ועכשיו הוא בבית. שנייה נוספת עוברת עד שאנחת הרווחה משתחררת מפיו. הוא בחוץ. את הגעגוע למשפחתו ולבת זוגו הוא מניח לרגע בצד. הדבר היחיד שהוא רואה לנגד עיניו באותם רגעים הוא דמותו של מפקדו הפצוע, מג"ד 12, סא"ל שי סימן טוב, שנמצא במרחק עשרות קילומטרים ממנו, מאושפז בבית־החולים "שיבא" במצב קשה מאוד.
"אני יוצא מעזה עם שיער פרוע, זקן ארוך ומדי ב' מטונפים, אחרי שעודכנתי מה מצבו בקשר בלבד, כי אין פלאפונים", משחזר זר, ששירת כקרפ"ג (קצין רפואה גדודי) של גדוד 12 בחטיבת גולני במהלך מבצע "צוק איתן". "הדבר שהיה הכי חשוב לי בעולם זה לראות את שי. הפעם האחרונה שבה התראינו הייתה שלושה שבועות קודם, באמצע שכונת שג'עיה בעזה, כשאמרתי לו שאני מצטער אם זה קצת יכאב לפני שחתכתי לו את הגרון כדי להכניס את צינור ההנשמה".
לרגע המפגש המיוחל עם המג"ד איש לא הצליח להכין את זר, גם לא המעטה המאצ'ואיסטי, כיאה לגולנצ'יק ששב משדה הקרב. "אני מגיע אל פתח מחלקת טיפול נמרץ ומיד לוקחים אותי אל שי ואל דניאלה, אשתו", הוא משחזר. "לפני שהספקנו להוציא מילה פרצנו שלושתנו בבכי. דניאלה חיבקה אותי במשך דקות. היא לא הפסיקה לומר תודה".
לא יכול להישאר מאחור
בחודשים שחלפו מאותו היום הצליח סא״ל סימן טוב להפוך למה שהגדירו בכירי הרופאים בבית־החולים ״נס רפואי״. עד לפני חצי שנה הוא היה מרותק למיטת בית־החולים, חסר יכולת להזיז את רוב איברי גופו. מצבו הוגדר בלתי הפיך. בסדרה של אימונים מפרכים הוא החל ללכת על הליכון ולחזק את שריריו, צעד ועוד צעד. לפני מספר שבועות הצליח להדהים את צוות הרופאים פעם נוספת, כשהחל ללכת בכוחות עצמו פחות משנה אחרי הפציעה הקשה.
צעדיו הראשונים של סא״ל סימן טוב תועדו בווידאו על ידי רעייתו הגאה וכשזר הגיע לביקור הם הוצגו לו לראווה. ״הרגשתי התרגשות גדולה, אושר אמיתי״, משתף זר. ״לראות אותו הולך על הרגליים בשיפור ניכר זה מדהים. כל הזמן אני אומר לו שהוא פייטר, מהרגע הראשון הוא היה פייטר שלא ויתר לעצמו לשנייה. כשראיתי שהוא הולך, הבנתי שההתחייבות שלו – שהוא ייצא מבית־החולים כשהוא הולך בעצמו על שתי רגליים – עומדת איתנה ושהוא ממשיך להילחם בשביל עצמו ובשביל המשפחה״.
כדי להבין את כל הסיפור צריך לחזור כמעט שנה אחורה, אל שטחי הכינוס הסמוכים לרצועה. יום שבת, 19 ביולי. השעה 22:00 בלילה וזר מתחיל להתקדם לכיוון הגדר יחד עם חיילי הגדוד ומפקדיו. "ברגעים שלפני הכניסה הקרקעית עוברות לך בראש בעיקר מחשבות מחזקות, כמו 'אני כאן בשביל לדאוג שכולם יחזרו הביתה למשפחות'", הוא משחזר. "גם המשפחה שלך עולה, ואתה בעצמך רוצה לחזור הביתה. זו סיטואציה מאוד משונה. שום דבר לא מכין אותך לרגע בו אומרים 'מתחילים תנועה'".
כעבור שעתיים, בחצות, הכוח חוצה את הגדר. "אני זוכר רעש איום ונורא. התניידנו בשיירה ארוכה של נמ"רים (נגמ"שי מרכבה), שהם כלים משוריינים נורא כבדים. אתה לא מסוגל לשמוע שום דבר. סוגרים את כבש הנמ"ר, מרגישים את הזחל מתחיל לזוז, נושמים נשימה עמוקה ויודעים שזה קורה. כל ההכנות, כל התרגולים והתרגילים – עכשיו זה על אמת. לא היה פחד ולא חשש, הייתה התרגשות באוויר. השתדלנו להימנע ממחשבות רעות, אז הן פשוט לא עלו. ההרגשה המרכזית הייתה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. ברגע האמת אתה שם בשביל החברים שלך שנמצאים איתך, ובגלל זה אתה לא יכול לראות מישהו הולך ולהישאר מאחור. במיוחד אנחנו, כאנשי רפואה שנמצאים שם כדי לדאוג שכולם יחזרו. אתה שואל את עצמך, 'אם לא תעשה את זה – מי כן?'"
להנשים את המג"ד
בוקר יום שישי, 25 ביולי. שישה ימים לאחר הכניסה לעזה. צעקות בקשר מפרות את השקט המתוח. "חובש, חובש, יש פצוע!" "החובש הגדודי ואני מיד פרקנו מהכלי והקמב"ץ רץ לכיווננו, משך אותי ואמר לי למהר כי המג"ד פצוע", מספר זר. בהמשך התברר כי הדף מפגז של טנק הביא לקריסת קיר באחד הבתים, תחתיו נלכד סא"ל סימן טוב. "הגעתי אליו דקה וחצי־שתיים אחרי הפגיעה. בזמן הזה החיילים משכו אותו מההריסות לנמ"ר והסירו את החלק הקדמי של האפוד הקרמי בדיוק כמו שלימדנו אותם. הגעתי ומצאתי אותו עם חתך ודימום משמעותי מהאזור שמתחת לסנטר כשהוא מחוסר הכרה. מיד התחלתי לטפל בדימום ובזמן הזה מדדנו במד הסטורציה את ריכוז החמצן בדם. החובש צעק, 'יש לי סטורציה 50'. מבחינתנו זו קטסטרופה. במצב תקין המדד אמור להיות כמעט 100. מיד הבנתי שהדימום לא מסכן את החיים שלו אלא העובדה שאין לו חמצן בדם, דבר שעלול לגרום לפגיעה במוח ואז למוות".
מהרגע שבו הבין את חומרת המצב ניסה זר לפתוח את פיו של המג"ד וליצור נתיב אוויר שיסייע לו לנשום, אך נעילת הלסתות שלו לא אפשרה זאת. "עצרתי והתחלתי להריץ את הסכמה בראש. השלב הבא מבחינתי היה קוניוטומיה", נזכר זר. הקוניוטומיה היא פעולה של יצירת חתך בצוואר שחושף את קנה הנשימה, והחדרת צינורית מפלסטיק שתאפשר הכנסת אוויר ישירות לריאות. את הפרוצדורה הזו ביצע זר באותו היום בפעם הראשונה.
"התחלתי בהליך ואז הגיע סרן ד"ר דניאל וייס, רופא מצוין במילואים שסייע לי. למרבה השמחה סיימנו את ההליך בהצלחה. קיבעתי את הצינורות והמשכנו בטיפולים המשלימים. בזמן הזה אני מדווח לחטיבה על הפציעה ומבקש שינחיתו מסוק כדי שנוכל לפנות את המג"ד. העברנו אותו לנמ"ר הפינוי וכל הדרך עד למנחת המשכתי להנשים אותו ולעקוב אחר מצבו", מספר זר.
כאשר הגיעו למעבר קרני, הנמצא סמוך לעיר עזה, רצו כל אנשי הצוות עם האלונקה עד למסוק כשהם ממשיכים להנשים את המג"ד. "זינקתי למסוק, חברתי לרופא של 669 שהיה בתוכו והעברתי לו את כל המידע על הפציעה. העמסנו את האלונקה ומאותה הנקודה זה כבר לא היה בידיים שלי. המסוק המריא וכולנו היינו בהלם, רק אז נפל לנו האסימון שבזה הרגע פינינו את המג"ד שלנו כשהוא פצוע אנוש תוך כדי מלחמה. זה היה הזוי". מרגע הפציעה ועד לפינוי המג"ד חלפו 40 דקות ארוכות. עד לרגע כניסתו לחדר הניתוח חלפה פחות משעה. "הזמן עבר לאט. בכל רגע חשבתי על השלבים, מה מצבו, מה המדדים, איך מתקדמים, מה נכון לעשות והאם שכחתי משהו".
"אין סיכוי, זו אגדה"
את מסלול העתודה הצבאית החל זר בגיל 18 בלימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים יצא לטירונות, לקורס חובשים ולקורס קצינים ובסיומם, בתום שנה נוספת של סטאז' (התלמדות), חזר לשירות והוא בן 26. "השילוב בין רופא ללוחם הוא מאוד מורכב. המעבר בין הלימודים באוניברסיטת תל אביב, שהם נורא אזרחיים וגבוהים, לבין הצבא ועוד גולני עם כל הסטיגמות, היה קשה", מעיד זר. "זו קפיצה חדה וקיצונית לבריכה, אמנם עם קורס של ארבעה חודשים שהוא המדרגה לפני המים העמוקים, אבל למרות הכול פשוט חייבים לשחות כי אחרת טובעים".
סא"ל סימן טוב וזר שירתו יחד שנה וחצי בגדוד. "שי קיבל אותי לגדוד, לימד אותי את כל מה שאני יודע על הצבא והיה מפקד יוצא דופן. בכל שבת שסגרנו, דניאלה אשתו הייתה מגיעה לבלות איתנו וכך יצא שפעם בשבועיים פגשתי גם אותה", משתף זר. לדבריו, ההערכה לאיש ששכב לפניו חסר אונים לא בלבלה אותו. "מהרגע בו חתכתי למג"ד את הגרון הוא כבר לא היה המג"ד, הוא היה פצוע שאני חייב להציל בכל מחיר. אסור להתבלבל או לצאת מריכוז. אחר כך הייתי בהלם כי הצלחתי להציל את החיים שלו. העובדה שפתאום אין לגדוד מפקד היא לא נורמלית".
זר, שמאז המבצע הועלה בדרגה והתמנה לקצין הרפואה של חטיבת הנח"ל, מקפיד לבקר את סימן טוב לעתים תכופות. ״בכל פעם שאני פוגש אותו, זה מעלה לי חיוך קטן מבפנים. הוא תמיד שומר על חוש הומור ולוקח הכול ברוח טובה וזה משמח. הוא גם כל הזמן צועק עליי שאוריד את כומתת הנח״ל כשאני נכנס אליו לחדר, כי קשה לו לראות אותי עם כומתה שהיא לא של גולני. ואני באמת מוריד אותה. גולני זה בנשמה״, הוא אומר עם חיוך.
"לא הייתי מאמין בחלומות הכי פרועים שלי שפחות משנה אחרי הפציעה הנוראית ההיא הוא יצליח ללכת בכוחות עצמו. היקף הפציעה, הנזק שנגרם לו והמצב שבו הוא היה – הראו שהכול אבוד. אם מישהו היה אומר לי שזה מה שיקרה הייתי אומר שזו אגדה, שאין שום סיכוי".
דקות ארוכות נדרשות על מנת לשכנע את זר להשיב על השאלה אם הוא גאה בעצמו על תפקודו בזמן הקרב. "אני לא גאה", הוא מבהיר. "אני מרגיש שעשיתי את העבודה שלי ושהגשמתי את הייעוד שלשמו התגייסתי. ההצלחה מבחינתי היא שעשיתי את המשימה שהוטלה עליי בצורה הטובה ביותר. יש לי תחושת הגשמה. מבחינתי, הגשמתי את הייעוד שבשמו הוצבתי היכן שהוצבתי. אני שמח שהיה לי את הכבוד לקחת חלק במערכה ולהיות איפה שהייתי ובזמן שהייתי, ולדעת שהמקום בו סימן טוב נמצא היום זה גם בזכותי".
זר מספר כי השלב הבא מבחינתו של סא"ל סימן טוב הוא לחזור לשירות מלא בצה"ל, חלום שגם עכשיו נראה רחוק. ״אני מאמין שיום אחד הוא יחזור לשירות בצבא", מעריך זר. "אני יודע שהוא רוצה את זה ובינתיים הוא מוכיח שכל מה שהוא רוצה הוא אכן משיג. אני חושב שלסימן טוב אין גבולות ואי־אפשר לדעת איפה הוא יעצור. אני לא אתפלא אם בעוד שנה מהיום הוא יחזור לתפקיד, בקצב בו הוא מתקדם עכשיו".
אחים לנשק
הרופא של גדוד 12, מתברר, לא היה הנציג היחיד של משפחת זר ברצועת עזה. אחיו, סגן (מיל') אלדר זר, קצין שיתוף אש בגדס"ר גולני, היה גם הוא בשדה הקרב. האח, שלא אמור היה להשתתף ב"צוק איתן", התעקש "להגן" על אחיו הגדול ובכך העלה את מפלס הדאגה המשפחתית במהלך המבצע.
השניים נכנסו לעזה באותו היום ונפגשו בגדר הגבול רגע לפני תחילת התמרון הקרקעי. "באותה שנייה לא אומרים כלום, פשוט נותנים חיבוק ויודעים שיהיה בסדר כי חייב להיות", משתף זר. "אלדר ואני דיברנו כמעט כל בוקר ב'ורד הרים', כך יצא לנו לדעת שהשני בסדר ולחזק ולתמוך אחד בשני. פגשתי אותו גם בשטחי הכינוס וזה היה רגע שיא שחיבר אותי לקרקע. תמיד מדברים על אחים לנשק ואחוות לוחמים ופתאום כל האמירות האלה, שהן נכונות, הופכות לעוד יותר נכונות כשאחיך האמיתי, בשר מבשרך, נמצא יחד איתך ואתה חייב להיות חזק בשבילו. אני מעריץ אותו על זה שהוא נלחם להיכנס בשביל להגן עליי".
כשהשניים שבו הביתה בתום המבצע, ההורים חיכו להם אחרי שבועות מלאי דאגה. "אמא התחילה לבכות. אבא שלי והיא החמיאו לי על סיפור המג"ד ואמרו לי שלפחות לא שלחו אותי לחינם".
על פועלו במהלך "צוק איתן" קיבל זר אות הוקרה מהרמטכ"ל יחד עם קצינים נוספים מחיל הרפואה, בהם הרופא של גדוד הסיור של חטיבת גבעתי. "אני לא מרגיש גיבור", הוא אומר. "עשיתי את המוטל עליי. עמדתי במשימה שלי מיום הכניסה לעזה כשבראש שלי עברה המחשבה שאני כאן כדי לדאוג שכולם יחזרו הביתה למשפחות. למרבה השמחה, הצלחתי".