"אני לא אשם שהגעתי למצב הזה. כדורגל זה החיים שלי, ואם זה אומר להישאר בארון – אז כנראה שזה הגורל שלי". במילים אלה מתוודה א' (השם המלא שמור במערכת), שחקן כדורגל ידוע בליגת העל, שחושש מאוד מחשיפה וביקש לשמור על עילום שם.
בענפי ספורט פחות "גבריים", כמו קפיצה למים או החלקה אמנותית על הקרח, ניתן למצוא מעט הומואים מחוץ לארון. אבל בענפים כמו כדורגל, אין ספק שהשחקן חייב להוכיח את הגבריות שלו, לטובת האוהדים, לטובת המאמנים והעסקנים, לטובתו. אבל למה בעצם?
כדורגלן בליגת העל: "אני מודה: אין לי את הביצים לצאת מהארון"
הכדורגלן הראשון בעולם שיצא מהארון הוא ג'סטין פשנו, ששיחק בשנות ה-80' בליגה האנגלית הבכירה. פשנו היה השחקן השחור בליגה האנגלית שמחירו עלה למיליון ליש"ט, כאשר הועבר לקבוצת נוטינגהם פורסט. לבסוף, אחרי נזקים שגרמו לו, "טיפולי המרה" ותלונה על תקיפה מינית – התאבד פשנו, וטען כי התלונה נבעה מניסיון סחיטה.
מאז סיפורו הטראגי של פשנו ראה עולם הספורט מקרים בודדים של יציאות מוצלחות יותר מהארון, אך רובם של ספורטאים שכבר הפסיקו לפעול. מקרה יוצא דופן הוא של הכדורגלן השבדי אנטון הייסן. הייסן, בנו של אגדת הכדורגל השבדית גלן הייסן, יצא לפני חצי שנה מהארון, ונשאר שחקן פעיל ופופולארי.
בארץ הדברים, כנראה, יותר מורכבים. א' גילה את נטיותיו המיניות בגיל 14, כששיחק בליגת נערים ג'. "הרגשתי סוטה", הוא מספר. "הרגשתי שאני בן אדם מלוכלך. ידעתי שיש את 'האגודה' וכל אלה, אבל ראיתי גם בהם סוטים, ולא רציתי שום דבר איתם. ככל שחלף הזמן, כבר מצאתי את עצמי מתמלא ביותר ויותר שנאה עצמית".
הפעם הראשונה שהתנסה בסקס עם בחור הייתה בטיול בית הספר בגיל 16. "קיימתי יחסים לראשונה עם נער בגילי שהיה מחוץ לארון. אבל הוא היה רקדן בלט, ואצלם זה היה מקובל. אני שיחקתי עם ערסים. ככל שחלף הזמן, מצאתי את עצמי מצליח יותר ויותר בכדורגל. ככל שההצלחה עלתה – ככה גם הארון הלך וגדל. אין מצב שאני יוצא מהארון. באותו יום אני יכול לשכוח מהקריירה".
ההקרבה של א', כמו רבים שבוחרים להישאר בארון, היא גדולה. "זה נורא, אבל הקריירה מנחמת. הסיפוק שלי נובע בעיקר מסטוצים, ולא נעים להגיד – גם מפורנו. זה המחיר שאני צריך לשלם בשביל הכדורגל, אבל מה עדיף? לאבד את הקריירה שאני חולם עליה מגיל שלוש? אתה היית משלם את המחיר?. לי אין את הביצים לעשות את זה".
"שחקנים הומואים חוששים שזה יהרוג אותם בתוך הקבוצה"
במובנים רבים אפשר להקביל את עולם הכדורגל לזמר המזרחי- שם גם לא יוצאים זמרים מזרחיים מהארון מחשש לפגיעה בקריירה. "צריך לזכור שכדורגל, לא רק בישראל, אלא בעולם, מזוהה עם אנשים פרימיטיביים", מספר עמית לוינטל, הומו מחוץ לארון, המשמש ראש דסק עולם במדור הספורט של העיתון ישראל היום. "כדורגל הוא אחד המעוזים האחרונים שעדיין לא יוצאים בגלוי מהארון. מדובר בספורט קבוצתי, שלהבדיל מספורט אישי, הוא דומה יותר לאווירה צבאית – מתאמנים ביחד, מתקלחים ביחד. ויש בו גם המון הומופוביה".
לוינטל מזכיר, כי גם מאמנים בקבוצות בכירות לוקים בהומופוביה, ומזכיר את ההתבטאויות ההומופוביות הקשות של מאמן נבחרת איטליה לשעבר, מרצ'לו ליפי, ש"התגאה" בכך שמעולם לא אימן כדורגלן הומו, ולשיטתו, לא יכול להיות בכלל כדורגלן הומו.
לדבריו של לוינטל, לכדורגלניות יש הרבה פחות בעיה לצאת מהארון מאשר לכדורגלנים: "יש הרבה מאוד ספורטאיות מחוץ לארון. כי אישה שעוסקת בספורט כמו כדורגל או כדורסל יש לה תדמית הרבה יותר גברית".
כדורגלנים מפחדים לדבר על הנושא
כדורגלנים מההווה או מהעבר שביקשנו לראיין, הגיבו במבוכה ובהתנגדות לדבר על הנושא. היחיד שדיבר קצת היה אבי נמני, אבל הוא גם דיבר ברמה אוניברסאלית ולא על הומואים מחוץ לארון בכדורגל הישראלי.
"כן, זה הטאבו שנורא פוחדים להיכנס אליו, אפילו כדורגלנים מאוד פתוחים", אומר לוינטל. "אני יכול להגיד לך שאני יודע על כדורגלנים שהיו להם יחסים אינטימיים עם גברים. אני יודע על זה לא משמועות, אלא ברמה האישית. אני אדבר עכשיו בהכללה: הם לא מדברים על זה, הם מכחישים. כמעט כולם גם נשואים. הם טוענים שהם שוכבים עם נשים. הם בהדחקה, וחלק מהם נשוי עם ילדים. זה בעיקר פחד תדמיתי, שקשור גם לקהל, שחלקו הגדול עממי ופרימיטיבי. הם גם חוששים שזה יהרוג אותם בתוך הקבוצה, כי יש מאמנים ושחקנים שלא אוהבים את זה, ויש את הקהל שכל משחק עלול לקלל את השחק".
האם ייתכן שינוי בעשור הקרוב בכדורגל המקומי באווירה הקיימת בישראל? "לא", אמר בפסקנות. "יכול להיות שמתישהו כדורגלן ייצא מהארון, אבל כמקרה בודד, לא יהיה איזה גל. במגרשים עדיין תהיה הומופוביה וזה עדיין יהיה טאבו. אולי עוד איזה עשר שנים דברים ישתנו. אולי לטובה, אולי גם לרעה. אי אפשר לדעת".