>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

כ-35% מתושבי ירושלים מגדירים עצמם חרדים (צילום: חדשות 2)
החרדים לא אשמים במצב בו אנו נמצאים כיום (אילוסטרציה) | צילום: חדשות 2
אפשר לדבר המון על שנאת החינם ממנה סובלת הקהילה שלי, קהילת הלהט"ב. בשנה שעברה הקדשתי לכך את הטור לתשעה באב. הדברים שם רלוונטיים גם היום. אבל דווקא השנה, כשאני חושב על שנאת חינם, בוער בי הרבה יותר הצורך לזעוק ולמחות על מה שאני רואה: שנאת חרדים. בעידודה הנלהב של קואליציית לפיד-בנט, פורחת לה בחברה הישראלית שנאה ארסית ובוז לחרדים. היום, בתשעה באב, אני חש צורך לזעוק – דווקא בתור מי שנפל קורבן לשנאת חינם, גם באופן אישי וגם כחלק מהקהילה הגאה.

למי שאינם נמנים עם שלושת קוראיי הקבועים, אני רוצה להבהיר, כדי שלא יהיו אי-הבנות: אני גאה מאוד בכל אחד מהמרכיבים בזהות שלי: אשדודי, אתאיסט, הומו, יהודי, ישראלי, ציוני, שמאלני. אין מרכיב אחד שבא לפני השני (ועל כן מניתי את המרכיבים הללו על פי סדר הא"ב).

למעט אשדודי ויהודי (ואולי ישראלי), רוב המרכיבים בזהות שלי אינם מתיישבים עם האידאולוגיה של מרבית מהקהילות החרדיות. כאשר ישנם ניסיונות לכפייה דתית, אני אהיה בחזית המאבק.

הופכים כל חרדי למפלצת לובשת שחורים וחובשת מגבעת

אל נא תתבלבלו, אני לא דנה אינטרנשיונל, שלא מבחינה בין מחאה לגיטימית נגד כפייה דתית לבין שנאה והכללה – וידעתי גם לענות לדנה ולהסביר מדוע היא טועה ומטעה. כפי שאמרתי לפני כשנה וחצי: לא בכל פעם שיוצאת הפגנת ענק נגד תופעה שמתרחשת מצדם של חרדים, זוהי הכללה או הבעת שנאה.

אבל יש יותר מדי אנשים בציבור הישראלי שמרשים לעצמם לחוש בוז ושנאה כלפי כל חרדי באשר הוא חרדי. ועכשיו בואו ניתן להכללות לחגוג: "הם לא עובדים", "הם פרזיטים", "הם לא משרתים בצבא", "הם עדר של חיות שזורק אבנים", "הם מדירים נשים" ועוד.

דני זאק (צילום: תומר ושחר צלמים)
כאן כדי להישאר. דני זאק והקהילה הגאה | צילום: תומר ושחר צלמים

אפשר עד מחר להתווכח על איך הגענו למצב שבו החרדים אינם משתלבים בשוק העבודה ועל הפטור האוטומטי מגיוס. אני בכלל לא נכנס למקום הזה. אני גם לא אתחיל לפרט פה מדוע אני מתנגד בתוקף לגיוס חרדים לצה"ל.

העובדה היא שמשתמשים במצב שיצרו פה ממשלות ישראל לדורותיהן, יחד עם מנהיגי החרדים – כדי להביע שנאה. כדי להפוך כל חרדי באשר הוא למפלצת לובשת שחורים וחובשת מגבעת, שבכל רגע תמיט עלינו אסון.

רבנים ופוליטיקאים אכלו בוסר – ושיני חרדים תמימים תקהינה

וכך אני מוצא את עצמי באוטובוס בתל אביב. צעיר חרדי נכנס והתיישב על אחד הספסלים. פתאום ניגש אליו גבר ונטפל אליו: "לנסוע באוטובוסים שלנו אין לכם בעיה, הא? אבל אם אישה תעלה על האוטובוס שלכם אתם תרגמו אותה באבנים!".

כמה אנשים, להערכתכם, קמו כדי להגן על הצעיר המסכן, שלא עשה שום דבר רע לאף אחד? לצערי הייתי היחיד באותו אוטובוס. ונוסעי האוטובוס מתחילים להתווכח איתי, ולא משנה כמה פעמים אני אסביר בצורה הגיונית את העוול שבהכללה, קם וקופץ לו מישהו: "כן? ומה אתה אומר על זה שזרקו אבנים על חייל חרדי?". אין, כל מה שאני אומר נכנס מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה.

ומכאן, לא משנה כמה אני אדבר נגד הכללה, נוסעי האוטובוס הזה ניסו בכל דרך להוכיח אותי על כך שההכללה היא מוצדקת. והם מדברים על מה שאמר הרב עובדיה לפני שנתיים, מה שעשה אלי ישי לפני שלוש שנים, על האבא שטלטל את בנו התינוק, על אמא טליבאן ומה לא.

"טוב, אין לי כח לדבר עם אנשים טיפשים", אמרתי, ועל מנת שהצעיר יוכל לנסוע מבלי להרגיש את גל השנאה הזה, אני מתחיל לשיר בקול את "Love Shine A Light" של להקת קטרינה והגלים. כן, כשאני מאבד את זה – אני נכנס ל"מצב אי שפיות" עד הסוף.  אותו צעיר חרדי חיבק אותי בחום ואמר לי תודה, וחשתי את הרעד וההתרגשות הגדולה שאחזה בו.

אני רוצה להאמין שהעובדה שהייתי היחידי שקם להגן על הצעיר מפני "אבירי השוויון בנטל" היא מקרית לחלוטין וכי באוטובוס אחר ניתן היה למצוא יותר מאדם אחד. אבל מדובר בתופעה שאני נתקל בה, שלא בפעם הראשונה. רבנים ופוליטיקאים אכלו בוסר – ושיני חרדים תמימים תקהינה.

בבית הפתוח בירושלים לימדו אותי: מתנגדינו אינם "אויבינו"

גם בקהילת הלהט"ב, למרבה הצער, יש לא מעט שנאת חרדים. "הם שונאים אותי, אז גם אני אשנא אותם", הוא משפט ילדותי שיותר מדי אנשים אומרים אותו. אנשים שאני חשבתי וציפיתי שיהיו קצת יותר בוגרים ואינטליגנטים. ושוב זה "הם". ושוב ההכללה המקוממת.

יותר מדי אנשים חושבים שכל חרדי הוא בהכרח הומופוב. צר לי לאכזב אתכם, אבל רוב החרדים שפגשתי בחיי אינם הומופובים. אני לא חושב שהם יבואו ויתמכו בנישואים בין בני אותו מין או יצעדו במצעד הגאווה, אבל הם בהחלט לא יביעו שנאה.

אל הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות הגעתי בפעם הראשונה בשנת 2006. הגעתי כדי להיאבק על קיומו של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים אל מול הסתה חרדית מכוערת, תקשורת הומופובית וציבור אדיש. בתוכי הייתה מידה לא מעטה של שנאת חרדים. לא הודיתי בכך בזמנו. אבל דווקא שם, בבית הפתוח, בשעה שיש כל כך הרבה הסתה חרדית מסביב, למדתי להשתחרר מהשנאה.

למדתי משתי נשים מדהימות, נועה סתת ואיילת שנור, לא להסתכל על מתנגדינו כעל "אויבים", אלא כעל "בעלי הדעה האחרת". לא נגיב להם בשנאה, אלא בנחישות ובמסר של: "אתה רוצה לשנוא – תשנא. אתה לא חייב לאהוב אותי. אבל אנחנו מציבים בפניך עובדה: אנחנו כאן, כדי להישאר".

ולכן, ביום שבו אנחנו מציינים את אחד האסונות הלאומיים הגדולים ביותר של העם היהודי, אני רוצה לקרוא לכולן ולכולם: מספיק עם הצביעות, נאה דורש – נאה מקיים. שנאת החרדים עוברת כל גבול. אי אפשר להטיף נגד שנאה ולחוש בעצמנו שנאה כלפי אנשים שאנחנו כלל לא מכירים. וגם השנה, אסיים בקריאה: אהבת חינם!