"כך הפכתי ממדענית לדולה"

לפני זמן מה, פורסמה שאלת סקר באחד מהפורומים בהם אני חברה: "כשהייתם ילדים, מה רציתם להיות כשתהיו גדולים?"

ובכן, אני רציתי, במשך שנים רבות, להיות זוכת פרס נובל לפיזיקה. הוקסמתי מהרעיון (המוטעה לחלוטין) שאפשר לחשב, למצוא ולנבא תוצאה, אם רק יהיו בידינו כל הנתונים. הוקסמתי ממלאכת המחשבת שהיא העולם בו אנו החיים ואנחנו עצמנו; איך כל תחומי המדע משתלבים ביחד ליצור את מציאות קיומנו.

ניתוח קיסרי: החלום ושברו

החלטתי ללמוד מדעי המחשב כי רציתי לעסוק בבינה מלאכותית ובמיוחד בתהליכי למידה. בתור ילדה טובה, קינחתי גם בתואר שני במנהל עסקים. עבדתי בחברת ענק – בה שרדתי את התפוצצות הבועה, בחברת סטארט אפ ובחברה בינונית. הכל עבד לפי "תוכנית האם" הגדולה שלי, ואז לפי התכנון, הגיע הזמן להריון.

פה העניינים התחילו להשתבש; לא הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים. התחלתי לחשוב: מה לי ולאמהות? אני בכלל לא אוהבת ילדים. מה יקרה אם לא אוהב אותם? מה יהיה אם הילדים שלי לא יהיו מוצלחים? מה יקרה אם הם יהיו יותר מוצלחים ממני? היו לי חלומות על תינוקות שנולדים עם שיניים מפחידות, דברים פסיכיים לגמרי.

התחלתי לבדוק עם עצמי – מה אני באמת רוצה? האם אני מוכנה לוותר על האמהות? ואחרי תקופה מסויימת, הבנתי שממש לא.

במהלך ההריון קלטתי שלפחות מבחינתי, האהבה היא לא שאלה בכלל. האם אני אוהבת את ידי הימנית? זה לא בדיוק הביטוי שהייתי משתמשת בו. אבל מה היה קורה אם היא הייתה נעלמת? היא פשוט חלק ממני. כך גם תמר, שהלכה ונוצרה בתוכי.

בהריון, לפי מיטב המסורת (של עצמי), עשיתי דוקטורט על הלידה. היו לי תכנונים מדוייקים ועצי החלטה – מה לעשות בכל מקרה. חוץ מהמקרים שמהם התעלמתי לחלוטין, כי לי זה לא יקרה. האמנתי באמונה שלמה שלידה היא לא מחלה, שהגוף שלי – שהוא שיא של שנים של ברירה טבעית – יכול ללדת בלי עזרה.

וחוץ מזה, סוף כל סוף, יש לי שימוש באגן הים תיכוני שהשאיר הרבה מכנסיים על הקולב בחנות. אמרתי לעצמי: התינוקת פשוט תחליק החוצה, אני רק צריכה לוודא שלא תוציא עין בטעות למיילדת.

הלידה שלי הסתיימה בקיסרי. זה היה ממש החלום ושברו. הייתי מאוכזבת מעצמי. למה לא עמדתי בתכנונים שלי? נו נו נו לי. אם רק הייתי נוהגת אחרת, אז אולי... אם המיילדת הייתה שמה לב, אז אולי...

גיליתי את האמוציונאליות שבי

התחלתי להרגיש סוג של ריק רגשי. הרגשתי שמה שאני עושה לא באמת תורם לאנושות והוא חסר תוחלת. ניסיתי להתנדב בכל מיני מקומות. ניסיתי ללמוד עוד על תהליך הלידה, מה שגרר התעניינות בגוף הנשי.

השתעשעתי ברעיון ללכת ללמוד גניקולוגיה ואז הבנתי מה אני רוצה לעשות; אני רוצה לעזור לנשים בתהליך ההריון והלידה – אני רוצה להיות שם עבורן, לתת להן יד - כשצריך, ידע – כשצריך, ואוזן – כשצריך. נרשמתי ללימודי דולה (תומכת לידה) ומדריכת הכנה ללידה.

במסגרת הלימודים, בהם הצקתי לרופאים והמיילדות להיכנס עמוק לתוך מונחים מקצועיים, גיליתי את ההורמונים. מדהים איך אנחנו יכולים לשנות את ההתנהגות שלנו בגלל כמה מולקולות. איך הגוף שלנו יכול להפריש אותן כתגובה לדברים שאינם פיזיים כלל וכלל – תחושות, ריחות, מוזיקה. התחלתי להבין שיש עוד דברים הקשורים בתהליך הלידה. וכפי שאמר לי פעם רופא, "רפואה אינה ליניארית". הגוף שלנו מתנהל כמו תזמורת מנוצחת היטב – ולא צריך להפריע לו, אם אין צורך.

חל בי שינוי בצורה בה אני תופסת דברים. המוח הימני משתלט לו קצת על המערכת. היה פעם אימייל שהסתובב על האישה הרוקדת – אנשים שהמוח השמאלי, הרציונאלי, יותר דומיננטי אצלם ראו אותה מסתובבת בניגוד לכיוון השעון, ואנשים עם המוח הימני הדומיננטי, ראו אותה מסתובבת עם כיוון השעון.

ובכן, פעם ראיתי אותה מסתובבת נגד כיוון השעון והיום – עם כיוון השעון. זה לא מדהים?! למדתי לקבל דברים שפעם חשבתי שהם שטויות מוחלטות או לפחות אפקט פלציבו והיום, אני פשוט רואה שהם עומדים במבחן המציאות בחדר הלידה (מי אמר הומיאופתיה?).

גם חבריי שמו לב לשינוי. לא מזמן, שלחתי לחברה את כרטיס הביקור שלי, לקבל עליו חוות דעת. היה שם משפט קצת שאנטי באנטי. והיא אמרה לי (והתכוונה אליי): "אני לא יודעת אם כל האנשים יתחברו לזה, כמה מחבריי הטובים ביותר לא היו מתחברים לזה פעם".

זה לא שאני מסתובבת לי תוך כדי זריקת פרחים לכל עבר וממלמלת: "אור ואהבה". אני עדיין שרון, אני עדיין מאוד אוהבת מאמרים מדעיים. אני חושבת שהרבה דברים שאנשים חושבים שהם "מוזרים", מאוד מעוגנים במחקר.

אני פשוט מגלה שהחלק הרגשי והחלק הגופני שלנו קשורים מאוד זה בזה. והמדע רק הולך ומחזק את זה.

כשאני הולכת ללידה, אני לא יודעת מתי אחזור

העבודה הדולאית היא מדהימה ונותנת לי המון. היא ממלאת אותי ואני מרגישה זכות גדולה להיות נוכחת ברגע המופלא ביותר. אבל יחד עם העבודה הזו מגיעה עסקת חבילה. דולה היא בדרך כלל עצמאית. האם אני, שחייבת בטחון ויציבות, מסוגלת להיות עצמאית? לסמוך על עבודה שתגיע? האם אני מסוגלת לשווק את עצמי?

זו בעיה של נשים רבות. נסו להגיד 3 דברים טובים על חברה ו-3 דברים טובים על עצמכן. האם זה היה קל באותה מידה?

לדולה גם אין שעות קבועות. לידה יכולה להתחיל בכל שעה. כשאני בכוננות – אני לא יכולה להתרחק מהאיזור. כשאני הולכת ללידה – אני לא יודעת מתי אחזור.

בינתיים, אני מתנדנדת בין 2 קצוות. קשה לי לוותר על הביטחון של משרה קבועה. לכן, אני עובדת במשרה חלקית בתור מהנדסת תוכנה ושאר הזמן מוקדש לדולאות (ולמשפחה שלי, כמובן – למרות שבעלי בטח יטען שאני צריכה להוסיף גם את הפייסבוק לרשימה). מתכנתת ביום ודולה בלילה (דמיינו לעצמכם אותי עם גלימה שחורה מתנפנפת).

בשינוי הקריירה הזה, אני לא היחידה. כמוני, נשים רבות עושות שינוי לאחר לידת ילדן הראשון. עבור חלק – זה משיקולי נוחות (שעות גני הילדים דורשים תמרון), עבור חלק – מאידיאולוגיה ועבור חלק – תהליך שעברו. היום, אנשים רבים מטפחים קריירה שניה ואפילו שלישית. אצל רוב הדולות – זו לא הקריירה הראשונה. מה אתכם? האם עשיתם הסבה מקצועית? האם אתם עובדים במה שחלמתם תמיד?

לי בכל אופן, כבר יש תשובה לשאלה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה; אני רוצה לעשות משהו בעל משמעות: לעזור לאנשים ולנשים, לטפל בהם. כנראה שפרס הנובל בפיזיקה יצטרך לחכות.

שרון גור היא דולה ומדריכת לידה

ואיך בוחרים דולה?