על פניו אני נחשבת לשידוך הולם משודרג: פולניה מבית טוב, משכילה ומלומדת, ממשפחה נהדרת שנראית סביר (אין הנחתום מעיד על עיסתו ובכל זאת), בסך הכול - חבילה טובה להביא לאמא הביתה. לראייה, עד היום אני "זוכה" לשמוע את המשפט הכה קלישאתי: "איך זה שדווקא את לא בזוגיות"?! מודה, שנים רבות חיפשתי תשובה הגונה לשאלה הזו, אבל אין לי אחת.
בשנות ה-20 הייתי במערכות יחסים טיפוסיות לשנות ה-20. חלקן קצרות יותר וחלקן ארוכות יותר, חלקן טובות וחלקן פחות. זכיתי לאהוב, זכיתי שיאהבו גם אותי. שברתי לבבות ושברו את לבי לא פעם. הייתי בת 20 טיפוסית. כמו כולן. בלי זנב ובלי קרניים.
עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי, מוסד הזוגיות בחיי קיבל נופך אחר. זה הפך בעיקר ל"עבודת דייטים". וכמעט אף אחד לא באמת נמצא מתאים. כשהגעתי לגיל 30 העגול, ידעתי בדיוק מה אני רוצה, מה אני מחפשת, וכמובן שלא הייתי מעוניינת להתפשר. חיפשתי את הבחור שיגרום לי להרגיש פרפרים בבטן, וכזה שמגיע עם כל מה שחשוב לי. אבל מפתיע ביותר - בדיוק כזה, כמו שרציתי, לא היה בנמצא. כנראה שבדיוק אזל במלאי ולא ישוב בקרוב.
ואז החיפוש התחיל להיראות כמו משימה. כמו עבודה נוספת שלא אוהבים. לאחר כשנתיים, בהיותי כבר "זקנה מופלגת" בת 32 לערך, התגבשה בי החלטה שהחיפושים אחר האביר המיוחל לוקחים אותי למקומות אפלים ולבחינה עצמית שלא בהכרח תורמת לי. מצאתי את עצמי שוחה בתוך מחשבות שמוכרות לכל רווקה מעל גיל 30, תהיתי מה לא בסדר בי? למה אני לא מוצאת אף אחד? האם אני ביקורתית מדי, ושאר מחשבות כאלו. אז הפסקתי. פשוט החלטתי שזה לא בשבילי. החיפושים הוציאו ממני צדדים שאף אחד ואף אחת לא רוצה להיתקל בהם. החלטתי להביא ילד לבד, אבל לא עכשיו. עוד קצת זמן. הגעתי למקום מאוד שלם, שאני פשוט לא רוצה זוגיות כרגע. והאמת, אמרתי לעצמי שגם אם היא לא תגיע לעולם, אני אשאר מאושרת.
לאחר שיצאתי משוק ה"מחפשים", פתאום התבהר לי שרוב הזוגות הנשואים לא באמת חיים באושר ועושר כמו באגדות. ההפך הוא הנכון. אולי זה מה שרציתי לראות, ואולי זה כך באמת, אבל זה בהחלט חיזק את ההחלטה שלי ואת הבחירה שלי.
זה לא שאני לא רוצה זוגיות, רק לא בפורמט הקלישאתי של תא סטנדרטי: אשה, בעל, 2-3 ילדים, שגרה שוחקת, מלחמות על איך מסיימים את החודש ומי שוטף כלים ומוריד את הזבל, המירמור שמצטרף עם כל שנה שחולפת - זה, בדיוק זה, וזה לא בשבילי.
ידעתי שאם בסוף אעשה ילד או שניים בעצמי ורק לאחר מכן אמצא זוגיות - היא תהיה בלתי תלויה, ואולי כך אמנע מלהישאב לשגרה השוחקת, אולי אצליח למצוא זוגיות שאינה תלויה בדבר אולי לי זה יעבוד. הפחד מלהיות כבולה בזוגיות אומללה היה עצום.
מה שהפתיע אותי עוד יותר היה שעם השנים החברות שאמרו לי "בקרוב אצלך" התחילו לומר לי "טוב עשית". כך חלפו הימים, השבועות והחודשים, וידעתי כל יום קצת יותר שאני מוכנה ושזה המסלול הנכון עבורי. זה השביל של חיי. עם הזמן פגשתי ונחשפתי לכמה אמהות שהביאו לעולם ילדים לבדן, כאמהות יחידניות, וגיליתי שהן הרבה יותר מאושרות מחברותיי הנשואות. מעולם לא פגשתי אם יחידנית ממורמרת מחייה, כפי שבחרה בהן.
כל הסביבה מאוד תמכה במהלך. ואני גם אדם מאוד משתף. והתגובה מכל מי ששמע הייתה די דומה והיא הסתכמה בשתי מילים: "איזה אומץ". אבל אני לא הרגשתי שמדובר פה במעשה אמיץ. עבורי זה היה, ועדיין, די מובן מאליו. ואז באמת הבנתי שזה הצעד הנכון והטבעי עבורי.
הביציות שלי לא הופכות צעירות יותר
לאחר שההחלטה התגבשה, עלתה רק שאלת התזמון. אז מתי יוצאים לדרך? מכיוון שמדובר בהחלטה כבדה, יש נטייה לחכות. למה בעצם? זו שאלה שנותרה ללא תשובה. הרי ידעתי שזוגיות אני לא רוצה (כרגע), אז בעצם יפה שעה אחת קודם. אחרי הכול, הביציות שלי לא הופכות צעירות יותר.
מה גם שידעתי בעמקי לבי שאני לא מוכנה שהילד שלי יגדל ללא אח/ות, ולכן היה לי ברור שהשעון מתקתק, לא כקלישאה, באמת מתקתק. ידעתי שאני רוצה שני ילדים, וכמובן שלא ארצה לרדוף אחריהם עם מקל הליכה. אז יוצאים לדרך. עכשיו. לא מחכים.
ברגע שהאמא הפולנייה שלי (אבל הכי נהדרת) הבינה שהיא כנראה לא תזכה לאכול בורקס בחתונה שלי, היא גם סברה שאין טעם לחכות. כשאמרתי לה "חיתנת 2 מתוך 3 ילדים, זה בכל זאת הרוב", אז היא התרצתה בהחלט והחלטנו לצאת לדרך כשאני בת 34.
בפנטזיה שלי אני נקלטת להריון תיק-תק, ותוך שנתיים מביאה עוד ילד. כמו כל דבר בחיי שאני רגילה שיש לי שליטה עליו. אני מתבטאת ברבים אפילו שאני בעצם לבד. החלטה שלי, מהלך שלי. ילד שלי. רק שלי. אבל שום דבר בחיי לא נעשה לבד. כל צעד וכל החלטה הם בשיתוף כל המשפחה הנהדרת והתומכת, מעגל החברות המופלאות שלי, ובעצם כל מי שרק רוצה לשמוע.
ההחלטה התגבשה. לא היו לי ספקות לגבי המהות: אני רוצה ילד. אבל בתוך ההחלטה הזו היו אינספור חששות ולבטים: האם להביא ילד לבד? מתרומה? האם לבחור בהורות משותפת? איך אסתדר מבחינה כלכלית? ומה מבחינה רגשית? השאלות צפו והציפו ללא הפסקה, והלכו איתי בכל רגע. חלקן איתי עד היום, ולרובן אין תשובה כזו או אחרת.
>> האם אפשר לזהות גבר עקר לפי מראה חיצוני?