"הסתכלתי על בעלי בפחד ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לעשות את זה"

הסתיים, אבל לגמרי לא כמו שציפיתי. תמיד אמרתי - והסביבה אישרה - שיש לי כוח סבל מטורף. לידה קטנה עליי. מה זה לעומת טיפול שיניים.

בשבוע 40+1  התחילו אחר הצהריים לחצים. מניסיוני הקודם כבר לא בניתי על כלום בינתיים. חיכיתי שיתגברו, ומשהגיעו לתכיפות של אחת לחמש דקות, החלטנו לנסוע לבית החולים. בשעה 23:00 קראתי לאחותי, שהייתה כבר יותר חסרת סבלנות ממני, שיאללה נראה לי שזה זה. היא הגיעה ובדרך הצירים הפכו לתדירים כל שלוש דקות. שמחתי כמובן והבנתי שאני שם.

אבטיח, צא לי מהגוף

לאחר קבלה ובדיקה שלי, התבררה התוצאה המאכזבת: פתיחה 2.5, כלומר אין פתיחה. יאללה, לכו לטייל קצת, בטח יתפתח משהו.

2:00: סיבוב של שעתיים הניב כלום. אותו מצב. והכאבים גוברים, כבר כל שתי דקות. לא מבינה מה קורה. נתנו לי חצי שעה נוספת. בחצי שעה הזו לא יכולתי לזוז, רק התפתלתי מחוץ למיון.

2:30: לאחר בדיקה נוספת סוף סוף זה הגיע. פתיחה 3.5 ומעלים לחדר לידה. הכאבים היו עצומים וחזקים מנשוא. זו הייתה הפעם הראשונה שממש בכיתי וצעקתי. בחדר לידה לבשתי חלוק והכאבים הגיעו לשיאים חדשים ולא הגיוניים. ביקשתי דחוף אפידורל כי אני לא עומדת בזה יותר. דמיתי את זה לאבטיח בתוך הבטן שדוחפים לי כלפי מטה. לא מצאתי דימוי טוב מזה. אמרו לי שהמרדים כבר מגיע. הרגשתי גיהינום נפער מתחתיי. כאבים שגם אני לא יכולה עליהם. השתטחתי על הרצפה בתנוחות מוזרות שמזל שלא תועדו. בעלי המקסים והתומך היה חסר אונים והתרוצץ ביני ובין המיילדות, מתחנן לאפידורל.

סופסוף המרדים הגיע ואיתו המיילדת, שבדקה אותי והכריזה: פתיחה מלאה תוך שעה! משהו נדיר לדבריה. יאללה, תלחצי. מה? ללחוץ בלי אפידורל? אני? התחלתי לצרוח שבאתי מוקדם כי זה היה הפחד הגדול שלי, ללדת בלי אפידורל, ולפני שבועיים באתי סתם בגלל הפחד הזה. הסתכלתי על בעלי בפחד ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לעשות את זה, והוא כמובן האמין בי. כנראה שידע למה. ידע שלא ארצה להשאיר את התינוקת שלי שם. הרי כמה חיכיתי לרגע הזה. אבל אני לא יכולה!

בעידוד צוות המיילדות התחלתי לחיצות כי זו הייתה הדרך היחידה להשתחרר מלחץ ה"אבטיח". לחצתי וצרחתי ולחצתי ושוב. כאבים הזויים. בשעה 3:59 היא יצאה. אור שלי. משקל 3.150. מושלמת קטנה. דומה לאחיות שלה. כולם מסביבי אומרים לי כמה אני גיבורה וגדולה ואני לא שומעת. רק בהלם. בשוק. הרגע שממנו פחדתי בא לי, ועברתי אותו. ואני בחיים. כן, זה אפשרי.

רוצה לקבל צילומי ניו בורן במתנה?
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו.
אנחנו מחכות לסיפורי הלידה שלכן, ומבטיחות ששלוש יולדות שהסיפור שלהן יגע בנו במיוחד (ולא, הם לא צריכים להיות דרמטיים או מסעירים מאוד) - תקבלנה במתנה סשן צילומי ניו בורן או צילומי תינוקות אצל הצלמת נירית בקשי. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il ואולי תזכי!

* לתקנון

>> בפעם הקודמת: בשלוש וחצי עוד לא היו לה צירים, ושתי דקות לפני חמש היא כבר אחזה בתינוקת