החלטתי שאני מחכה. אני חייבת לראות את הפנים שלו כשיגלה. "מאמי, אני אצא אליך ב-12, ויש לי הפתעה בשבילך, רוצה?", אמרתי לו בהתרגשות. "בטח, רוצה", הוא אמר. בדיעבד, אני יודעת שצפריר חשב שהכנתי לו את העוגיות שהוא הכי אוהב.
אחרי 3 שעות נסיעה לרמת הגולן הקפואה, הגעתי לבסיס עם המון דברים טעימים. צפריר חיבק אותי חיבוק חזק של אהבה. "איזה כיף שבאת יפה שלי, התגעגעתי אליך". אחרי שהתמקמנו, שאלתי אותו אם הוא רוצה את ההפתעה שלו. ביקשתי ממנו שיעצום את העיניים והוא נענה. הרמתי את החולצה וכתבתי על הבטן עוד לפני כן "היי אבא" ולצדו לב קטן. ביקשתי שיפקח את עיניו, הוא הסתכל ארוכות, הביט בעיניי, ביקש לוודא שהוא מבין נכון ואז משך אותי אליו וחיבק אותי חיבוק ארוך של התרגשות.
ליאן שלנו נולדה ביוני 2013. היינו כל כך מאוהבים, וכשהפכנו למשפחה הרגשנו בתוך חלום. צפריר שהיה נוכח בלידה היה מדהים, הוא אחז בידי ולחש באוזניי, הוא היה העוגן והחום שלי בכל הלידה. כשהיא יצאה, צפריר היה מוצף ברגשות. הוא התמוגג מאושר, ניגב את הדמעות החרישיות. עוד בחדר הלידה, חצי שעה בלבד אחרי שליאן נולדה, הוא הכריז בפניי: "מאמי, אני מוכן לעוד אחד".
כשגיליתי על ההריון השני, זמן קצר לאחר מכן, פרץ מבצע "צוק איתן". צחקתי שבכל הריון מסדרים לנו מבצע. בדיוק היינו אמורים לנסוע לאילת עם ליאן כדי לנוח קצת אחרי תקופה עמוסה כל כך. אבל הגזרה התחילה להתחמם, ומהר מאוד זה היה ברור שאילת הרחוקה מתרחקת עוד יותר, ואפילו לא ארזתי.
צפריר שוחרר הביתה. הוא הגיע בשתיים בלילה, ונכנס ישר למיטה ועטף אותי בחיבוק שלו. בבוקר הסמח"ט התקשר וצפריר יצא חזרה לבסיס. לפני שיצא, הוא אמר לי שלא לבטל בינתיים את אילת. אני לא הקשבתי לו ובכל זאת התקשרתי להתווכח על דמי הביטול. "זה בסדר לבכות" הוא אמר לי, אבל אני דווקא לא בכיתי. אמרתי לו שאם זה רק להתבאס על אילת - אני ממש בסדר עם זה, רק שזה ייגמר בזה.
הוא שם.
למחרת בבוקר מתחילות להגיע הידיעות על פצועים והרוגים, השמועות רצות והסערה משולחת רסן. אני מנסה להיאחז בכל פיסת מידע שיכולה להעיד שלא קרה כלום, אבל הכל מבשר רעות. האמת שלא באמת דאגתי עד אז. לא האמנתי שזה בכלל יכול לקרות לו משהו.
מי הרשה לכם לקבור את אהוב לבי?
גם כשכל השמועות צצו, אני חיכיתי שיתקשר מבית החולים ויספר לי שיש לו רסיס ברגל והכל בסדר. זה קצת מוזר לקוות שבעלך פצוע. אבל זה לא קרה. במקום, מודיעים לי שהוא נהרג. אני מסתכלת על ליאן הקטנה שיושבת לידי ומלטפת את הבטן שלי. אני לא מבינה מה נפל עלינו. מה נהרג? אפשר לדבר איתו שנייה? זה בעלי. אל תתערבו לנו. תנו לי רק רגע איתו ותפסיקו עם כל הבלאגן הזה.
אני יושבת בבית בלילה, כשכולם כבר הלכו לישון. מביטה בדלת ועדיין מחכה שהוא יחזור. אחרי שהתעסקתי בבירוקרטיות, וכבר הייתי בדרך ללוויה, אני מתחילה לדבר איתו. עוקבת אחר הארון הזה עם הדגל שאני אוהבת והוא עוטף את הגבר שאני אוהבת, אני צועדת אחריו ומדברת אליו. "אבל רצינו חמישה ילדים, אני אוהבת אותך... תחזור הביתה אהוב שלי", ואני בוכה. מלטפת דגל אהוב מאחורי כתפיו של חברו הטוב שנושא את אהבת חיי אל הקבר.
מי הרשה לכם לקבור לי את הלב? לקבור לילדים שלי את אבא? לקבור לי את החלומות? את השמחה? את האהבה? את העתיד? אבל אלוהים, למה? היה כל כך מושלם, ליאן בדיוק התחילה להגיד "אבא". אל תקחו לה אותו. והבטן עם הבן שלנו בפנים שעוד לא נולד. צפריר עוד לא מכיר אותו. לא מגיע לו לא להכיר את הבן שלו, לא מגיע לו שליאן תלמד ללכת ולא תרוץ לזרועותיו.
ההריון מתקדם ואני גדלה. הייתי בשבוע 26 כשצפריר נהרג. בשבעה נכנסתי לשבוע 27. אחרי השבעה ביקשתי לוודא שהכל בסדר עם העובר. ראיתי את הלב הקטן שלו פועם, ורציתי להתקשר לספר לצפריר שהכל בסדר, שלא ידאג. רציתי לצלם את ליאן ולשלוח לו עוד תמונות. אבל לא היה למי לשלוח, אז לא צילמתי אותה שבועיים.
ההריון מתקדם ואני מבינה שאני חייבת לחשוב איך אני עוברת את הלידה הזו. צריך לדאוג שמישהו ישמור על ליאן, שמישהו ייקח אותי לבית החולים, ומי יהיה איתי בלידה? רק את צפריר שלי אני רוצה. רק את האבא של התינוק שלי, רק את האהוב שלי. אבל אי אפשר. הכנתי "פקודת מבצע" ונכנסנו לכוננות. צוות שכלל בייביסטרים, נהג שזמין גם בלילה, שתי מלוות אהובות ואפילו אחות. אני נערכת לשני בתי חולים אופציונאליים – אחד קרוב לבית והשני קצת יותר רחוק, כי תלוי באיזה מצב אהיה. את ליאן ילדתי תוך שעתיים מהציר הראשון, אז ללידה השניה נערכתי בהתאם. כל הניירת הייתה מוכנה בתיק, היה תיק ארוז לבית החולים ותיק לחדר הלידה. פיתחתי תמונות של צפריר וארזתי גם סלוטייפ.
"בלידה הן הצחיקו אותי, דאגו לי ונתנו לי לבכות גם"
אוקטובר 2014, ערב חג סוכות, כבר הרגשתי מותשת כל כך. הודעתי לגיסתי שלא נגיע לחגוג ושאני חייבת לנוח. אחרי שעתיים התקשרתי אליה ואמרתי לה שבגלל שהלידה הקודמת הייתה מהירה ואני חושבת שמתחילים לי צירים אני יוצאת לבית החולים. כולם הגיעו כמו שתכננתי. הגעתי עם פתיחה של שש, חדר לידה, אפידורל. זה קורה. גיסתי ובת דודה שלי עשו הכל כדי שהאווירה תהיה קלילה ומצחיקה, ואני פשוט נתתי להן להוביל: מחיקויים של כל מי שאנחנו מכירות, לבדיחות על לידה, הורות, וזכרונות טובים ומצחיקים מצפריר. הן הצחיקו אותי ודאגו לי, נתנו לי לבכות כשרציתי ונתנו לי את התמונות שלו, שלנו.
אמא של חייל של צפריר, שהיה בן טיפוחיו ממש, היא אחות והצטרפה אלינו לחדר הלידה. אפילו הוא בא להגיד שלום. ממש צוות לעניין, אחי מפנק בארומה מעבר לדלת ועוד בחורה מקסימה שמצלמת. לא היה משעמם. הייתי בטוחה שכשהתינוק יצא אני לא אפסיק לבכות, ואחשוב על זה שצפריר לא פה. אבל כשהוא נולד והונח בחיקי, הציף אותי אושר עצום. הראיתי לו תמונה של אבא, אמרתי לו שלום נסיך יפה שלי, אני אמא שלך, והנה אבא, תכיר.
אבל הוא לא יכיר. אבא לא יחבק אותו, ואני צריכה לגרום לזה לא להפריע לו להיות ילד שמח ומאושר. ליאן לא זוכרת והוא לא זכה. ולצפריר זה לא מגיע, לא להיות פה עם המשפחה.
לבכורה שלנו קראנו ליאן, הרגשנו כל כך ברי מזל ש"לנו ילדה אלוהים נתן". קראתי לבן שלנו הראל, כי רציתי חיבור לארץ ישראל ולצפריר. חטיבת הראל שרבין הקים היא החיבור לארץ, והראל שלי יידע ששמו הוא "הרם ראשך אביך לצידך" כי אבא לצדו תמיד.