קמפיין בריטי חדש מבקש להבהיר להורים בדיוק למה אסור להם להשאיר את הפעוטות לבד באמבטיה או בבריכה המתנפחת, אפילו לא לרגע. הקמפיין, של ארגון ׳רויאל לייף סייבינג׳ מביא סיפורים קורעי לב, מקרים אמיתיים שקרו, בהם כל מה שעמד בין חייו של ילד למותו, או לפגיעה קשה מאוד, היו כמה סנטימטרים של מים בלבד. המוטו של הקמפיין הוא מרווח קטן בין האצבע לאגודל. זוהי כמות המים המינימלית ששמה חיי ילדים קטנים בסכנה.
הקמפיין מנסה להוריד את האצבעות המאשימות מההורים, שלאחר כל מקרה מוות כזה שמדווח בתקשורת חוטפים ביקורת איומה על הזנחה, ולהסביר שמדובר בחוסר מודעות שחייבים לשנות. "לוקח 20 שניות בלבד כדי שילד יטבע", נאמר בקמפיין. "20 שניות שלעומת מה שראינו בסרטים תמיד, הן לגמרי שקטות ולא מלוות במאבק. ילד טובע לא משמיע רחש. לרוב ילד שטבע נפל, שוכב עם הפנים למטה והוא לא מסוגל להיאבק במים או לצעוק. על כל טביעה שמסתיימת במוות יש עוד עשר לא קטלניות. יש להשגיח על כל ילד מתחת לגיל חמש בסביבת מים, ללא הסחות דעת".
אחת האמהות האמיצות שנרתמו לקמפיין היא בלינדה הדלי מניוקאסל. "אני רוצה לספר את הסיפור שלי כדי להעביר את המסר לכמה שיותר הורים. חייבים להשגיח על הילדים במים כל הזמן.״ בלינדה נזכרת בקושי במה שקרה לה בשנת 2007, אז התאומים שלה ברייט וסת היו בני שנתיים וחצי, ונהנו באירוע משפחתי עם ההורים, הסבים והדודים. כולם התנדבו להשגיח על הילדים בחצר. "זה קרה בשניה, כשסובבנו את הגב. הם בילו על הטרמפולינה ואז קפצו לבד לבריכה, בבגדים". אחרי כמה שניות הבחינו הדלי ובעלה כי הבנים הקטנים שלהם צפים עם הפנים מטה, אחד ליד השני. "לא היה שום רעש, צעקות, רק שקט. בהתחלה קפאתי. בעלי זינק לבריכה ואחותי עזרה לו למשוך אותם החוצה. הגוף שלהם היה כחול והם לא הגיבו. התעשתתי וביצעתי החייאה".
למזלם של הבנים, שני בני הזוג ידעו לבצע החייאה. "זה היה מחריד, אבל המשכנו לעשות החייאה למרות שהם לא הגיבו. לא הייתי מוכנה לוותר. אלה היו הדקות הארוכות בחיי. בסוף הם התחילו להיחנק ולהוציא מים מהפה, וחיפשו אוויר. לבסוף הם התחילו לבכות. אם היינו מחכים לאמבולנס הבנים שלי לא היו פה היום. בטביעה כל שניה חשובה. וכדאי שגם הסבים ילכו לקורס החייאה. זה יכול לקרות באותה מידה בבריכה מתנפחת עם כמה ס״מ של מים".
האירוע אמנם הסתיים בשלום יחסי, אבל לתאומים נגרמה פגיעה מוחית. יש להם פגיעה בזכרון לטווח ארוך והיפראקטיביות חריפה המשוייכת לאירוע. "בשנים הראשונות אי אפשר היה לצאת איתם מהבית כי הם היו פרועים מדי. הייתי צריכה ללוות אותם בלימודים במשך שלוש שנים עד שהשגנו משלבת". עכשיו השניים בני 12, ובשנה הבאה יעברו לראשונה למסגרת רגילה, ללא שילוב. "זה משהו שמעולם לא חשבתי שיכול לקרות. לקח להם המון זמן להגיע למקום הזה, אבל זה היה שווה הכל".