"החייל נשבע לשמור אמונים למדינה. השבועה לא כוללת אמונים לרשתות החברתיות". אלוף פיקוד דרום אייל זמיר חיכה שהמשפט של אלאור אזריה ייגמר, לפני שחשף את דעתו על התנהלות החייל ומה שסביבו. אבל בעצם הוא לא דיבר על החייל. ברור שאזריה תומך במה שהוא עצמו עשה. הוא דיבר עלינו. על שבועת האמונים של כל אחד מאיתנו להלך הרוח שנושב מהרשתות החברתיות: הלך רוח שכולו קיצוניות שמתחפשת לאותנטיות וזוחלת אל המיינסטרים – עד שהיא באמת הופכת למיינסטרים.
איך זה מצליח? כי לפייסבוק ולרשתות האחרות אין עניין לשקף את הלך הרוח הציבורי בפיד. האינטרס שלהן אחר: לייצר כמה שיותר אינטראקציה על גבי הפלטפורמה. לכן הן אוהבות קיצוניות, לא משנה לאיזה כיוון. מתינות מייצרת אינטראקציה מתונה. קיצוניות מלבה סופה של תגובות (בעד ונגד), לייקים ושיירים. זה עושה יותר כסף. לכן הפיד שלנו לא משקף את מה שהציבור חושב, אלא מייצג את האינטרס הכלכלי של בעל הפלטפורמה – יותר תכנים קיצוניים, פחות מתונים. הבעיה שזה לא נגמר כאן.
הטייה קוגניטיבית מוכחת
עכשיו נכנס השלב השני לפעולה – הדרך שבה מוח האדם מבין את מה שהוא קורה בפיד. כשאנחנו מרגישים שסביבנו כולם מחזיקים בדעה כלשהי, זה משפיע גם על הדעה שלנו. מכירים חוק העדר? זה לא סתם תיאור מזלזל להרגל חביב - אלא הטייה קוגניטיבית מוכחת מחקרית, שמשפיעה על המוח שלנו ומעוותת את תפיסת המציאות שלנו. זה המנגנון, זה הטרמפ שנותנת הרשת לאמירות קיצוניות - ישר ללב המיינסטרים. בדברי הימים של האנושות, השנים האלה תירשמנה כשנים שבהן ההקצנה המופצת ברשת מטעמים כלכליים, הפכה להיות הלך רוח ציבורי ופוליטי רווח, מוושינגטון ומוסקבה ועד אנקרה וירושלים. איפה זה יעצור?
אחד הדברים שמשאירים אותי פעור פה מול כוחו הבלתי נתפס של הטבע הוא יכולת הריפוי העצמי של המוח. אתם מכירים את הסיפורים האלה: "סמל ג'ון כריסטי, שנפגע בראשו ממטען והאונה השמאלית שלו נספגה בחולות אפגניסטן, מצליח היום לשחק כדורסל, וזה כשהוא לא כותב קוד או מגדל את חמשת בנותיו". נשבע לכם, אני כותב באפס סרקזם – כשהכוח של הטבע והאבולוציה פוגש את כוח הרצון של בני אדם עם קצת מזל, התוצאה מדהימה. האם המוח שלנו ידע לשקם את עצמו ממה שעושה לו הרשת? לפצות ולתקן את עצמו?
מדינה בהפרעה
האם נבין מתישהו שהפיד מוטה וקיצוני, ולא אומר שום דבר על דעת הציבור? האם נצליח לקבוע את הדעה שלנו בלי קשר להשתוללויות בפיד שלא מייצגות שום דבר? מתי נקלוט שתמונות יפות של בילויים באינסטגרם לא אומרות שלאישה הזו יש חיים מושלמים ושלא צריך לקנא בה? מתי נפסיק להאמין להבטחות הסרק שהמאגר הביומטרי – או כל מאגר מידע אחר - לא יכול להיפרץ? מתי נפסיק לחשוב שאפשר לפתור כל בעיה שהטכנולוגיה יוצרת – בעזרת עוד טכנולוגיה?
אולי יש סיכוי. תקשיבו רגע: עדיין מצלצלים סביבכם טלפונים סלולריים? כי כמעט בכל מקום שבו אני נמצא, כולם כבר שמו את הטלפון על שקט מזמן. כי מי יכול עם כל ההטרדות וההתראות. אבל יכול להיות גם שזה לא יקרה. שמאוחר מדי. או במילים של איש צבא מודאג אחר, האלוף במיל' אבי מזרחי: "אני מתקשה להבין איך יכול להיות אדם אחד שחושב שהחייל אלאור אזריה פעל נכון. אני מוטרד מסקרים שמראים שמרבית הציבור תומך בירי שביצע החייל. זו תקלה ברמה הלאומית, זו מדינה בהפרעה, אין הגדרה אחרת".