"ועכשיו לוקחים פשוט את התמונה שעשינו את העיצוב מקודם, מכניסים אותה פה, לוחצים על זה, עושים קופי, ואז פה עושים פייסט, רגע... ואז עושים פייסט פה, ואז עוד אחד, ואז 'סייב טו גאלרי'. ועכשיו לוקחים את התמונה שהרגע שמרנו, לוחצים פה 'קליפ פוטו', וזה הקטע המעצבן, שצריך לגזור את זה וזה לפעמים נמחק".
אלי, בת 11, יכולה לבזבז שעות ביום על עיצובי תמונות שהיא מכינה, לעצמה ולאחרים. היא יודעת לייצר קומפוזיציה אסתטית, לצרוב תמונות בדייקנות, לשלב בין מיחזור חומרים ובין יצירתיות אישית, לשפץ תמונות בעזרת פילטרים ואפקטים, הכל על מסך מגע שגדול במעט מכף ידה. המספריים והדבק נחים בשלווה בפינת השולחן. אבא קנה לה אפליקציה בשלושה שקלים וחצי וזה עושה את העבודה.
את קטע הוידיאו שפותח את הטור הזה הקרנתי בהרצאה לא מזמן. הקהל, רבים הורים לילדים, היה בהלם. כי למי שמסתכל על אלי מהצד, נדמה שהיא סתם תקועה מול מסך. אבל כשמתקרבים לנקודת המבט שלה, מתברר שהיא בעצם חובבת עיצוב גרפי, יצירתית, יצרנית ואוטודידקטית. היא מפגינה פה דינמיקות חברתיות-יצירתיות-טכנולוגיות-מסחריות מורכבות כעניין יומיומי, אבל זה כבר עניין אחר.
ממש אוי
גם אתם הזדעזעתם לגלות השבוע את מה שכבר ידעתם בעצם? שילדי ישראל דבוקים למסכים יותר מכל אומה אחרת? צריך לעשות עם זה משהו, ברור. צריך לקבוע להם גבולות ו"לעמוד כחומה בצורה ולא לוותר", זקר פרופ' רולידר אצבע מאיימת. גם במכון אדלר מחלקים טיפים להורים כדי לצמצם את זמן המסך של הילדים, שעולה בישראל על כל מדינה אחרת בגילאי העשרה המוקדמים.
ילדים שגדלים בערוגת הכורסה לבטטות-מסך נטולות יכולת תקשורת בינאישית או תזוזה – זה רחוק מלהיות יעד מרגש בעיני. המסך לא יכול לבוא במקום חברים שצועקים ומחבקים, ובטח לא להשבית את הילד מלזוז. אבל ביוני 2014 הגיע הזמן גם להיפטר מההתנשאות, מהריחוק ובעיקר מהבורות לגבי הקשר בין הילדים והמסכים, ולצלול פנימה לפני שמגבשים עמדה.
מה הם בעצם עושים שם?
זאת שאלה חשובה לא פחות מ"כמה שעות הם שם", אולי יותר. הבעיה שהרבה יותר קשה לבדוק אותה ולחזור עם תשובה. כשאלי מעצבת תמונה שתעלה בסוף לאינסטגרם שלה במטרה לסחוט לייקים – אז היא מבזבזת זמן במדיה חברתית או שהיא מתנסה ביצירה? וכשהיא מזפזפת בין כמה אפליקציות פתוחות בו זמנית – בוואטסאפ היא מדברת עם חברות על שיעורים, על בלט ועל בנות אחרות, באינסטגרם היא בודקת את העיצובים שהעלו החברות שלה, בדפדפן פתוח עמוד ויקיפדיה של דולפין ובקנדי קראש היא עושה קנדי קראש – אז היא מבזבזת זמן או מנצלת אותו ביעילות להשכלה, לאינטראקציה חברתית בריאה ולשעשוע?
ממשלת בריטניה כבר יצאה בתוכנית שנועדה להרחיק את הילדים מהמסכים, כי מחקרים הראו שצפייה ממושכת גורמת לביטחון עצמי נמוך אצל ילדים ומגבירה את הדיכאון. אני בטוח שזה נכון, אבל גם מקווה שמישהו שם טרח לשבת עם הילדים ולבדוק במה הם צופים, אם הם בכלל צופים. כי נדמה לי שיצירה או למידה לא כל כך מעודדות דיכאון וגם לא בטחון עצמי נמוך.
ילדים, לפני שאתם לוקחים את הטור הזה לריצת "אמרתי לך" לאמא - ברור לנו שרוב הסיכויים שאתם תקועים על איזה משחק עתיר-אדרנלין ובהייה חסרת מטרה ברשתות חברתיות. אל תשאלו איך אנחנו יודעים את זה. אנחנו פשוט יודעים וזהו. אבל גם אם אנחנו בעצמנו מבזבזים את מיטב שעותינו מול מסך, לנצח נהיה מהגרים בעולם הזה, שבו הילדים הם ילידים. על ההבדל בין הילדות של היום בין הילדות של לפני 10-20-30 שנה כבר אי אפשר לגשר. הורים שבכלל לא מחוברים לעולמות הווירטואליים, משולים לטעמי למי שמתירים לילד להסתובב לבד בלילה בשכונה זרה.
לכוון את הילדים גם בתוך המסך
לקחת ילד שמלמד את עצמו ליצור מוסיקה, או ילדה שלומדת תכנות באופן עצמאי, ולזרוק אותם מהמסך רק כי ככה אמר איזה מומחה - שקרא קילומטרים של מחקרים על ילדים אבל אף פעם לא ישב עם ילד שעה אחת מול מסך – נשמע לי כמו עוול לא פחות גדול. החוכמה היא לא רק לאזן בין המסכים ובין החיים שבחוץ, אלא גם לכוון את הילדים לפעילויות היותר-חיוביות כשהם מול מסך. וכן, זה יותר מסובך.
תתחברו לילד שלכם, למוטיבציה הפנימית שלו: אם הילדה אוהבת מוסיקה, אפשר למצוא איתה אפליקציות מדהימות ליצירה, אינספור שיעורי נגינה ביוטיוב, ואולי גם להגיע לשיעורי נגינה "אמיתיים" כמו פעם. אם הוא נדבק לסרטוני טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק, אפשר להעמיק איתו את החקירה ברשת ואולי לעניין אותו בסיורים בחוץ, בטבע האמיתי.
אם היא אוהבת ליצור עיצובים שסוחטים לייקים מהחברים, אפשר למצוא ביחד סרטוני הדרכה שילמדו אותה עוד כמה טריקים. אולי אפילו לקנות אפליקציית עיצוב חדשה בכמה גרושים. מי יודע, אולי זה ייגמר בקורס פוטושופ ובמקצוע לחיים. מכירים את הסיפורים של הילדים השמאליים, שבבית הספר היו קושרים להם את היד שכדי שילמדו לכתוב "ביד הנכונה"? שלא תהיו ההורים האלה בזיכרונות של הילדים שלכם בעוד 20-30 שנה.