170 מיליון צופים ב-40 מדינות, אלפי אנשים בארנה בווינה, מדינה שלמה על הגב שמצפה לדוז פואה - אבל מה שהטריד את נדב גדג' בשבוע האחרון יותר מכל הייתה דווקא הבגרות בתנ"ך ביום חמישי. "החלטתי בסוף לדחות אותה למועד ב' בקיץ אחרי שהתייעצתי עם המורה הפרטי שלי", הוא אומר בחצי חיוך. "אני חייב לעבור את זה. המורה צמוד אלי ומכין אותי כמו שצריך. אם עברנו את האירוויזיון, נעבור גם את זה".

ייתכן שהקושי המרכזי של גדג' במבחן יהיה לתת תשובות מפורטות. כשאנחנו נפגשים הוא גולדן בוי אמיתי - מרעיף עליי חיבוק אוהד כאילו אנחנו מכירים מהפלוגה, מתנדב להרים ולקרב את שולחן העץ כדי שאוכל להניח את המחשב, נותן ביס גדול בסנדוויץ' גבינה צהובה ודואג לא להפגין סימני עייפות אחרי שבוע עמוס – אלא שכשזה מגיע לשאלות, הוא משתתק. על רובן הוא עונה ב"כן" ו"לא" התמציתיים, ולפעמים מפנק עם "סבבה, מגניב, היה כיף". ייתכן שמדובר בחסך מלים אופייני לבן 16 וחצי, וייתכן שזה בדיוק הוא: במקום בו אחרים מדבררים את עצמם לדעת, גדג' מעדיף לתת עבודה. ואם אפשר, שזה יהיה מול כל אירופה.

עברת שבוע עמוס. איך אתה מרגיש כשהכל נגמר?
"זה היה מטורף. מטורף. אני כבר פחות עייף כי הספקתי קצת לנוח אתמול בלילה, ועכשיו אני קולט הכל, שהייתי ממש שם. זה עובר מה זה מהר".

לא היית לחוץ קצת לפני ההופעה? הרבה זמרים מנוסים פישלו קצת במעמד הזה.
"הבמה זה המקום שלי. אני לא נלחץ, להיפך. שנייה לפני, אני מחכה לעלות, לטרוף את הבמה. ממש לפני שהשיר מתחיל יש את השקופית הזאת של ישראל שמראים בטלוויזיה, ובכמה שניות האלו אני נותן כמה כיפים לעוזרי ההפקה, מסדר את האוזנייה ומת להתחיל".

נדב גדג' (צילום: דניאל קמינסקי)
פעם נתתי יחס לא טוב לאנשים, עכשיו זה אחרת | צילום: דניאל קמינסקי

איך הרגשת ברגע שאחרי?
"מבחינה ווקאלית אני חושב שחצי הגמר היה  יותר טוב. בחצי הגמר עלינו והגשנו את העבודה שעשינו, הכל היה מאוד מדויק. בגמר יותר עפנו, תקשרנו עם הקהל, באנו ליהנות. זה היה יותר זורם, בוא נעשה הופעה ונצחק. היה ברור שבאנו לייצג את המדינה, ואני חושב שבאמת הראינו צדדים אחרים שלה. של כיף, של חיים, של חיוביות ושמחה, של אהבה בסיסית של אחד לשני. ככה שגם אם אנשים לא אוהבים את ישראל, הם יתחברו בכוח. אני חי על הדברים האלה".

לא הייתה לכם תחושה של אנטי מהקהל? אחרי ההפסד של מיי פיינגולד בשנה שעברה היה נראה שלא משנה מה נעשה, לישראל אין ממש סיכוי בתחרות הזאת.
"ממש לא, להיפך. היה סביבנו הרבה עניין והתלהבות. הרגשנו שאנשים עפים עלינו, והמסיבה הישראלית בווינה הייתה הכי חזקה שיש, מלא אנשים באו. כל מה שנגע אלינו משך המון תשומת לב. אני מבין למה אחרי ההפסד של מיי אנשים דיברו על לפרוש - זה מבאס להשקיע זמן וכסף וכל שנה לא לעלות לגמר, אבל אסור להתייאש. הנה, הוכחנו שזה אפשרי".

"השירים היו נוראיים, נמנמנו בגרין רום"

הוא היפראקטיבי, גדג', כמו שרק נער בן 16 שהפך תוך קצת יותר מחצי שנה מאלמוני מוחלט לפנים הרשמיות של ישראל יכול להיות. הילד המוכשר מנתניה, שנסע לייצג את המדינה באירוויזיון ששודר בערוץ 1, כחלק מהניצחון בעונה השנייה של "הכוכב הבא", מתנהל בחדר הישיבות שבו אנחנו נפגשים בחוסר שקט, אבל עם הרבה אנרגיות טובות וחום אנושי. אוכל, זז, עונה לטלפונים מיואב צפיר תוך כדי דיבור, קופץ לספה שממול ונשכב על הבטן כדי שיהיה לו יותר נוח. מבחינתו הראיון הזה הוא עוד מטלה בלו"ז העמוס שלו, רגע לפני שיצלם את הפרומו לעונה החדשה של "הכוכב הבא" שהליהוק אליה מתחיל בימים אלה, ורק שאני שואל אותו אם ראה כבר את הסטטוס המפרגן של ראש הממשלה, נראה שמשהו חודר לו את האופוריה. גדג' לוקח את המחשב שלי כדי להסתכל בעמוד של נתניהו ומגיב בשמחה. "יו, איזה גבר. איזה מלך הוא".

"נו, תכתוב לו תגובה", אני מציע. הוא לוקח את האייפון של המנהל שלו ומתחיל לנסח משהו על התחושה הטובה שהייתה לו כשהראה צדדים אחרים של ישראל, "כי בואו נודה על האמת...מצבה בעולם...", אבל מפסיק באמצע ומחליט לטפל בזה אחר כך. רחוק שנתיים מזכות הצבעה, לגדג' אין עדיין דעה פוליטית מגובשת ומצהיר רק שהוא חולה על המדינה, גאה בצבא ובאהבת הארץ. בזמן שהוא סוגר את הפלאפון, "גולדן בוי" מתחיל שוב להתנגן באחד המשרדים השכנים.

חצי גמר אירוויזיון 2015 נדב גדג' (צילום: רועי מדלי)
באירוויזיון. באו להרים | צילום: רועי מדלי

לא קצת נמאס לך לשמוע את השיר הזה? ראיתי שגם במטוס ביקשו ממך לשיר אותו.
"וואו! זה הכי חופר בעולם. כל הזמן, תשיר תשיר. זה מעצבן. אבל כשאני על הבמה זה השיר הכי מעיף וכיף לי לבצע אותו".

הוא מאוד בלט בתחרות שבה הרוב המוחלט של השירים היו בלדות.
"וואו, זה היה נורא. היו קטעים שממש נמנמנו בגרין רום. אהבתי את השירים הקצביים יותר של אוסטרליה, איטליה. גם שוודיה (שזכתה) היה טוב".

גולדן בוי מתחיל כמו בלדת סול, קופץ למקצב אראנ'בי שבור ואז מרים במזרחית בפזמון. לא היה עדיף להיצמד לסגנון אחד ברור?
"לא. אני חושב שנגענו במלא סגנונות בשיר וזה מגניב. ניסינו לדבר לכולם ולהראות מה שיש לנו פה. היה חשוב לנו גם להביא משהו משלנו וזה המוזיקה המזרחית".

אתה בכלל מתחבר לז'אנר הזה? ב"כוכב הבא" נראה היה שאתה מרגיש יותר בנוח בקאברים לג'סטין טימברלייק מאשר בדואט עם עומר אדם.
"אני חולה על מזרחית, חולה על עומר אדם, חולה על השירים שלו. אבל אראנ'בי ופאנק זה מה שאני עושה. זאת הפינה שלי".

זה סגנון שקצת יותר קשה להצליח איתו בארץ. תמשיך לשיר באנגלית באלבום הקרוב, לנסות לפרוץ בחו"ל?
"בא לי הכל, לשיר גם באנגלית וגם בעברית. זה לאו דווקא חשק לחו"ל, אלא לעבוד בקנה מידה גדול. אבל מאוד בא לי להתחיל כאן. זה שלנו ואני אוהב את זה. נכון, אין מישהו שעושה אראנ'בי בארץ כמו בחו"ל, אבל יש מלא אמנים פה שמדברים אלי. אני עף למשל על דודו טסה, על מתי כספי למרות שהוא לא מהדור שלי. עם הדג נחש הייתי מאוד רוצה לעבוד".

נדב גדג' (צילום: דניאל קמינסקי)
חולה על מזרחית, חולה על עומר אדם | צילום: דניאל קמינסקי

הרבה אמרו שגולדן בוי מזכיר את "תל אביב" של עומר אדם, שגם אותו מדלי כתב. אתה רואה את הדמיון? הבנת את הקריצה של השיר לקהל של גייז?
"אני חושב שזה שיר שדיבר לכולם, לא כיוונו לקהל מסוים. אם זה מדבר לגייז, אז למה לא? זורם לי".

"אני מרים אנשים רגשית"

בניגוד לאמנים רבים אחרים שחלקו איתו את הבמה בווינה, גדג' לא מחזיק בפז"ם ממושך על במות, ועד "הכוכב הבא" רשם לעצמו בעיקר הופעות באירועים של עיריית נתניה, כחלק מהלהקה העירונית. "תמיד הייתי שר בבית", הוא אומר. "אני לא ילד של כדורגל, הייתי מתעסק במוזיקה כל היום. מחפש הופעות באינטרנט, חופר ביוטיוב, מנסה להבין איך התחום מתנהל. מוזיקה זה המקום שאני טוב בו. אין לי משהו אחר".

לתכנית הוא הגיע לאחר שהמנהלת של הלהקה המקומית בנתניה המליצה עליו. באודישנים נחת בדיוק ביום הולדתו ה-16, רף הגיל המינימלי של התחרות, ואפילו התבקש להראות את תעודת הזהות שלו לשופט אסף אטדגי, הסוכן של עומר אדם. השופטים, שבתחילה היו סקפטיים לגבי חוסר הניסיון, התאהבו בו לאט לאט ביחד עם הקהל בזכות ביצועים סוחפים לשירים של ג'סטין טימברלייק, ריהאנה, ברונו מארס וביונסה. הראל סקעת סימן אותו כפייבוריט מההתחלה, והוא גם היה גם הראשון לפרסם פוסט מפרגן על ההופעה של גדג' בחצי גמר. "אנרגיות מעולות וכריזמה לפנים - ילד זהב מוכשר כשד. ככה כובשים את הלב ומנצחים את קללת 2010", כתב וקרץ לעבר ההופעה שלו באירוויזיון, הפעם האחרונה שבה ישראל עלתה לגמר.

האמנת שתגיע כל כך רחוק ב"כוכב הבא" כשהתחלת את התכנית?
"ידעתי שאני יכול להצליח. שאני יכול להגיע רחוק. שיש לי מלא לתת ולהראות".

נדב גדג' ואליאב אוזן (צילום: mako)
עושה קעקוע חדש, אצל אליאב אוזן. לא לשכוח את הערכים | צילום: mako

לא כל השופטים פירגנו לך על ההתחלה. אטדגי למשל אמר שאתה צריך עוד להתבשל.
"לא, לא, הוא גבר רצח. לא כעסתי עליו. שמעתי את הביקורת והפנמתי. תשמע, הם מבקשים ממך בשיר אחד להראות את כל מה שיש לך להציע. זה בלתי אפשרי. זה משהו שלא קורה בשום תחום. ידעתי שבשירים הבאים אני אפציץ".

איזה טיפים היית נותן למתמודדים בעונה הבאה? מה היית מייעץ למי שרוצה להיות נדב גדג' הבא?
"לא בא לי שיהיה נדב גדג' הבא. לא יודע, שיתמידו, שיעבדו ברצינות. שיתכוננו".

במהלך הראיון קשה להתעלם מזרוע ימין של גדג' שמעוטרת בכמה קעקועים צפופים. כנף של נשר, חבילת מתנה, המילה "אמא" בצרפתית, תווים מוזיקליים. אבא, מעצב גרפי בהכשרתו ושומר מסורת, פחות אהב, אבל מאז הראיון גדג' הספיק להוסיף עוד אחד:  "קעקוע של מגילה, כמו גלויה כזאת שיהיה רשום בה כל הדברים שאני מאמין בהם - מוטיבציה גבוהה, לא לשקר, לראות את הדברים חיוביים בחיים".

מה הסיפור של הקעקוע של הכנף הגדולה?
"זה היה אחרי שעברתי תקופה".

אתה בן 16, איזו תקופה הספקת לעבור?
"עברתי הרבה, הרבה מאוד. מכל דבר אתה לומד בחיים. הכנף מזכירה לי שגם במצבים קשים, לך עם האינטואיציה שלך, תאמין ואל תפחד. כנף זה לעוף על מסלול החיים שלך".

מקום 9 ומכובד. גדג' באירוויזיון (צילום: רויטרס)
על הבמה. "הראנו צדדים אחרים של ישראל" | צילום: רויטרס

מסלול החיים של גדג' כולל משפחה שומרת מסורת שעלתה מצרפת לפני כ-13 שנה והשתקעה במושב נווה ימין שליד כפר סבא, וגירושים של ההורים לפני כארבע שנים, אליהם הוא מבקש לא להתייחס. האמא ענבר וחמשת הילדים (גדג' הוא השני בתור) חזרו בשאלה ועברו להתגורר בנתניה. הוריו עדיין בקשר טוב, הוא מספר, ושניהם היו איתו שם באירוויזיון יחד עם אחיו הגדול, אבל הליווי הצמוד של אמו ב"כוכב הבא" לצד המגורים המשותפים, מאותתים כי גדג' בסופו של דבר קרוב יותר אליה, ועוזר לה עד כמה שניתן. היא מנהלת משק בית במקצועה, ומגיל צעיר גם הוא עובד כמוכר ארטיקים ועוזר טבח כדי לא להוות נטל כלכלי. "אנחנו חברים מאוד טובים, מדברים על הכל", הוא מספר. "לא יודע אם ישר הייתי מספר לה על לב שבור, כמו בפתיחה של גולדן בוי, אבל כן, אנחנו קרובים".

חווית שברון לב?
"בטח, מלא פעמים. כרגע אין לי חברה".

אתה מרגיש קצת כמו אבא בבית לפעמים? אחראי על האחים הקטנים?
"לא, לכל אחד בבית יש תפקיד מסוים. אני יודע שהמקום שאני טוב בו זה בשיחות ובלעזור לאנשים, לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם. אז גם בבית, אני פחות שם בניקיונות ובדברים החומריים, אבל אני כן עוזר לאמא ולאחים בשיחות, כשקשה לה. אני מרים אנשים רגשית".

עד כמה היא בלחץ שתוותר על הלימודים לטובת הקריירה?
"לי הלימודים יותר חשובים ממנה. אני לא מתכוון לוותר על הבגרויות. אין לי ברירה, זה חלק מהקרקע שאני אלך עליה בעתיד. אני צריך לבנות את עצמי. אני מסתכל על הבית ספר כאמצעי. כל מקום שאתה נמצא אתה צריך לנצל לטובתך".

בתא המשפחתי הנוכחי, הדת עדיין תופסת מקום? אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין?
"אני לא מאמין בקטע דתי של בית כנסת ותפילין, אבל כן, אני אדם מאמין. מאמין שלכל אדם יש מסלול בחיים ושהוא צריך למצוא את הדרך שלו. לפעמים אנשים טועים בדרך וצריך לאזור כוח ולחזור אחורה. אם אדם מוצא את הדרך שעושה לו טוב, הוא צריך להמשיך ללכת בה גם אם יש אתגרים וגם אם בא לו לדפוק את הראש בקיר".

נדב גדג' (צילום: דניאל קמינסקי)
"אין לי מה לעוף על עצמי" | צילום: דניאל קמינסקי

"הייתי מתנהג כמו ילד חרא"

הגיל הוא עניין משמעותי אצל גדג'. אולי זו העבודה הצפופה בקרבת אנשים מבוגרים בהרבה, אולי זו ההתבגרות המוקדמת בגלל הרקע המשפחתי, אבל בהרבה מהראיונות בעבר דאג לציין שהוא בסך הכל בן 16, וגם בפוסטים שהוא מעלה לפייסבוק אפשר למצוא תזכורות לכך שכל החוויה המשוגעת הזו עוברת על בחור שרק עכשיו הגיע לגיל שאפשר להתחיל ללמוד בו נהיגה.

"האמת שאני לא חושב שאני מזכיר את זה כל כך הרבה", הוא אומר. "אין לי מה לעוף על עצמי. יש לאנשים נטייה לעשות סיפורים ועניין מכל דבר. אנשים עפים על עצמם מאוד. לי זה לא מתאים".

בכל זאת, מקום תשיעי באירוויזיון בגיל כזה צעיר.
"אז מה? כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. מוזיקה זה המקום שלי".

איפה בכל זאת היה לך קשה בחודשים האחרונים? הם היו מאוד אינטנסיביים.
"לכל אדם יש רגעים שהוא נופל רגשית. היו לי מלא נפילות רגשיות, אבל לא בגלל דברים שקשורים לעבודה. יותר בגלל הבית, חברים, אהבה, אתה יודע. אני ילד בן 16. היו ימים שבשיא העומס אתה חוזר הביתה מותש והכי בא לך לשבת עם החבר'ה ולא לעשות כלום, בסבבה שלך, והתבאסתי שאין לי זמן. בסוף הבנתי ששום דבר לא בורח ושיש סדר עדיפויות מסוים".

זה נראה שאתה לא מסתנוור, אבל  אתה בטח מכיר כוכבי נוער כמו ג'סטין ביבר למשל, שהולכים ומתחרפנים מרוב עומס. אתה מבין למה?
"כן. אני מאוד מבין את ההתחרפנות הזאת, אבל אני לא שם. אני חזק עם עצמי. כל מה שעברתי חישל אותי. הסביבה שגדלתי בה הייתה סביבה טובה ולימדה אותי הרבה. עשיתי מלא טעויות".

נדב גדג' (צילום: דניאל קמינסקי)
המטרה: להופיע, להופיע, להופיע | צילום: דניאל קמינסקי

איזה למשל?
"כל מיני. היו תקופות שהייתי מתנהג כמו פח בבית ספר, בקטע של גישה לא משהו לאנשים. שאתה זורק זין לכולם, מתנהג כמו ילד חרא. או תקופות שהייתי עושה שטויות ולא סופר אף אחד. אבל אני תמיד מודע. גם כשאני מפריע בשיעור או לא מקשיב למורה אני תמיד מודע, ומתקן. אני מרגיש מבסוט עם הדמות שלי עכשיו כי יש דברים שהעפתי ממנה בגלל שהיא לא הייתה טובה. נגיד פעם נתתי יחס לא טוב לאנשים. עכשיו זה אחרת".

את ההיפראקטיבית המתנגחת שלו גדג' מוציא בימים אלה בעיקר על הסקטבורד שלו. "אני חולה על כל מה שעל גלגלים. אופניים, סקייטבורד, אני שם. תמיד היפר, תמיד אוהב לעשות משהו. קשה לי לשבת בשקט בבית".

בין היתר, האנרגיות הגבוהות של גדג' מוצאות מפלט גם בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית. מי שעקב אחרי האבולוציה שלו מהאודישן הראשון ב"הכוכב הבא" ודאי שם לב לירידה קבועה במשקל (15 ק"ג בשנתיים) - ומאז התכנית, הוא גם הרבה יותר מקפיד על הלבוש. את הכובע ופוזת הראפר שמוקי העיר עליה באודישן הראשון, הוא השאיר בצד, נכון לעכשיו.

אתה מתאמן קבוע? עד כמה חשוב לך המראה החיצוני?
"
כן, אני רץ הרבה. קצת משקולות. בזמן האחרון דווקא הפסקתי כי לא היה לי זמן, אבל זה חשוב לי כי בא לי להיראות טוב. כל אדם רוצה להרגיש טוב עם עצמו. לרזות, להיראות כמו שצריך, זה מעלה לך את הביטחון".

אז יש לך קצת אישיוז לגבי הגוף.
כולם יש. בכל גיל".

התכניות שלו הלאה כוללות בעיקר הרבה עבודה. "להופיע, להופיע, להופיע ולעבוד על האלבום, לאסוף חומרים", הוא אומר. "התכנונים הקרובים זה ללמוד פסנתר, הלבנת שיניים, ללמוד אנגלית ספץ. כאילו, מהדברים שצריך לשלם עליהם, זה הכיוון. גם מאוד בא לי לעשות תיאטרון".

נדב גדג' חוזר הביתה (צילום: אביב חופי)
מעריצים בכל מקום. תבקשו ממנו גולדן בוי עוד פעם אחת | צילום: אביב חופי

עוד שנה וחצי צבא. מה יהיה אז, הכל ייעצר?
"בעיקרון רציתי לעשות תפקיד רציני, קרבי, אבל עכשיו אני לא יודע".

ועשור מהיום?
"אני רוצה להיות כזה שהביא הרבה שמחה ורגש לאנשים, לא משנה לי אם בארץ או בחו"ל. תיאטרון ומוזיקה, מוזיקה, מוזיקה. העיקר להופיע, להופיע כל הזמן".

 צילום: דניאל קמינסקי | סטייליניג: איתי בצלאלי | בגדים: דיזל,אדידס | איפור: אורליה שמעוני ל-MAC

 לכל כתבות המגזין