גבריאל בלחסן, סרט תיעודי (צילום: רואי רוט)
יהי זכרו ברוך. גבריאל בלחסן ז"ל | צילום: רואי רוט

אבל כבד נפל על עולם המוזיקה הישראלית: המוזיקאי גבריאל בלחסן הלך היום לעולמו בגיל 37 במושב תלמי אליהו בו נולד וגדל. לא ברור עדיין מה היו הנסיבות בהן נפטר. הלווייתו תתקיים הערב בשעה 21:30 בבית הקברות במושב צוחר, שבמועצה האיזורית אשכול בנגב. בשעות האחרונות הפך קיר דף הפייסבוק של גבריאל בלחסן לאנדרטת זיכרון, כאשר אוהבים, אוהדים ומעריצים כותבים ומקדישים שירים לזכרו.

הסיבה למותו טרם התבררה, עם זאת ידוע שגבריאל בלחסן סבל משך כ-15 שנים ממחלת נפש, מאניה-דיפרסיה, שהשפיעה על חייו וגרמה לו לצאת ולהיכנס מאשפוזים במוסדות וליטול כדורים פסיכיאטרים. בשנים האחרונות נעזר בגורמים שונים, ביניהם אשת התקשורת צופית גרנט, שבביתה התגורר משך תקופה ארוכה.

צופית גרנט: "גבריאל גר אצלי שנתיים וחצי. תם עידן"

אין תמונה
"תם עידן מבחינתי. הילדים שלי ואברם הרוסים. היינו קשורים אליו באופן קיצוני". צופית גרנט

צופית גרנט אמרה הערב ל-mako: "גבריאל בלחסן גר אצלי בבית משך שנתיים וחצי, עד ספטמבר האחרון. אני עכשיו בדרך למשפחה שלו במושב תלמי אליהו, כי אני עוד לא יודעת איך קרה מה שקרה. אני בקשר מיוחד עם המשפחה שלו ואני יודעת שבחודשים האחרונים המצב היה לא פשוט בכלל, אחרי שהוא חזר לגור בבית של ההורים".

-זה רגע קשה לכולם.
"קשה מאוד. מבחינתי תם עידן. גבריאל היה כזה בחור מוכשר ובן אדם נדיר, אישיות מופלאה. הכרתי אותו דרך הסרט שעשו עליו. התקשרתי ואמרתי לו שאם הוא צריך משהו אני איתו. אחר כך שוב דיברנו ונפגשנו ואחרי שלושה ימים הוא עבר לגור אצלנו".

-עשית מעשה מיוחד. לא כל אחד נותן לאדם זר לגור אצלו בבית.
"זה היה רווח נקי בשבילי. גבריאל היה אחד האנשים הכי יוצאי דופן ומיוחדים שפגשתי בחיים. הילדים שלי ואברם בעלי קיבלו מאוד קשה את הידיעה הזו. נקשרנו אליו באופן מאוד אמיתי וקיצוני. זה חבל מאוד".

גבריאל בלחסן - הראיון האחרון: "אני מתגעגע להופעות"

בחודש מרץ האחרון התראיין גבריאל בלחסן ז"ל לחדשות 2 יחד עם צופית ואברם גרנט, תוך כדי יצירת אלבומו השישי "מדרגות". בראיון סיפר על המחלה שלו: "זה לא שאתה נפצע וכל המשפחה מסביבך בוכים ומתפללים. זו מחלה שלא רואים אותה והיא קשה פי מיליון יותר ממחלה פיזית. המחשבות מתרוצצות בטירוף, אתה כותב בטירוף, אתה מקבל מסרים מאלוהים. רגע אחד אתה משה רבינו, רגע אחד אתה ישו. אבל זה אתה, זה באמת אתה. פשוט גיהינום שאי אפשר לתאר".

בראיון מספר גבריאל בלחסן: "לא הופעתי שש שנים, יש לי פחד קהל נוראי, ואני חולם לחזור להופיע. אני מאוד מתגעגע לזה. מאוד מאוד מאוד. זאת חוויה מדהימה". מנגד, אומר אחיו פנחס בלחסן בכתבה: "חשבתי שאולי המוזיקה מורידה אותו למטה, וחשבת לייעץ לו שיילך לגדל בננות".

גבריאל עצמו סיכם: "זה לא שאין לי רגעים שמחים, שטותניקיים, זה לא שאני לא יודע לרקוד עם בחורה, זה לא שלא התאהבתי בחיים שלי. אבל קרה משהו בחיים שלי, כל כך חזק, ששינה אותם מהקצה לקצה, ויש גבריאל לפני וגבריאל אחרי, ואני חייב לדבר עליו".

 

גבריאל בלחסן - אמן נדיר ואדם מקסים

עם מחלתו (ואולי בשל כך) נחשב גבריאל בלחסן לאחד האמנים המעניינים שצמחו בישראל בעשור האחרון. הוא נולד וגדל במושב תלמי אליהו שבנגב, למשפחה בת 11 אחים ואחיות. זה הוא אותו מושב בו נולדו וגדלו אביב גדג', שותפו להקמת להקת "אלג'יר", ואחיו הגדול של גדג', שלום גד, שהתפרסם בלהקת "פונץ'". מהמושב הדרומי פרץ גבריאל בלחסן עם להקת "אלג'יר" בשני אלבומים מצליחים, "נאמנות ותשוקה" (1995) ו"מנועים קדימה" (2003), שכלל את שיר הסולו המפורסם שלו "בתוך הצינורות". במקביל הוציא בלחסן אלבומי סולו בהם תיעד את חייו, כולל ההזיות שעברו עליו באשפוזים הפסיכיאטרים, למשל בשירים כמו "כדורי הרגעה בדבש".

גבריאל בלחסן, שהיה אדם בעל גוף, כריזמטי ועם נוכחות מרשימה, היה גיטריסט חשמלי מעולה עם צליל נדיר ומגע מבריק על המיתרים, זמר עם קול עבה ורועם, יוצר מופלא שכתב שירים מפתיעים, רגישים, נבונים וקיצוניים,, ובתחילת הקריירה שלו גם חבר בלהקת "אלג'יר". הרוק הישראלי והתרבות הישראלית איבדו היום דמות חשובה.

כל מי שהכיר את גבריאל בלחסן אישית (כולל כותב שורות אלה), הכיר אדם חם, לבבי, נדיב, חכם, מרתק, עם חוש הומור מיוחד ועם זוויות הסתכלות מיוחדות על החיים. הרקע האישי שלו הפך אותו להיות מכותבי השירים ויוצרי המוזיקה המדהימים של דורו, ומי שראה אותו מגן ושר על הבמה בהופעה או האזין לאחד מאלבומיו לא ישכח אותו לעולם. גבריאל היה כישרון גדול שלא עשה עניין מכמה שהוא מוכשר ותמיד חיפש לפרגן לאחרים. הוא אהב להופיע, אהב לספוג את החום והתשואות מהקהל שלו ושל "אלג'יר", ועם זאת היו בו תמימות ויושרה, שנדיר למצוא בעולם המוזיקה.

 

"בלחסן הוא מאלה שאם ילכו טרם זמנם, מעריציהם יסגדו להם כל שנה"

לפני שבע שנים כתבתי עליו: "מאי 2006 וגבריאל בלחסן הוא הדבר הכי קרוב לקורט קוביין שניתן לאתר באזור חיוג 972. בשירה מהסרעפת, בכתיבה הלא מתוחכמת, בחוסר האמצעיות, בציניות, בשנינות, בחוסר הכוונה למצוא חן. בדומה לקוביין, בלחסן כותב עצמו החוצה בלי פילטרים, כמעט, וכמעט כל העולם יכול לשבת לו. "אני סתם אדם פשוט, משועמם ובטלן, בכלל לא משוגע", הוא מעיד על עצמו. "אומרים שאין לי פוזה, אבל כל מי שעומד על במה מתמלא בפוזה", הוא אומר לקהל ומדליק עוד סיגריה. ככה, הכי פשוט, הכי אמיתי בעולם. הפוזה היא חוסר פוזה, אבל מאחורי הוידויים של המוח המסוכן מסתתר הרוקר שיודע לעשות את החשבון שככה הם אוהבים אותו.

"השבריריות שלו היא כוח, הוא מתרגם אותה לצעקה. בדומה לקוביין מזכיר לנו בלחסן שלפעמים להיות חלש זה יותר חזק ומגונן מכל דבר אחר, שלהלך על הקצה היא עדיין השיטה הבדוקה והיעילה ביותר ברוק להיפך למיתוס. כי בלחסן, ערב אלבום הסולו השלישי שלו, הוא כבר מיתוס ברוק הישראלי. מאלה שאם ילכו טרם זמנם מעריציהם יסגדו להם שנה אחרי שנה. מכשף, או במקרה שלו, שדון. רק הוא יכול לדקלם רצף אסוציאציות שנכתב רק אמש ולצאת מזה מחוזק בשיר חדש. כל כך מתאים היה לו להוציא אלבום בשם 'לא משנה', או 'ברחם'. במוצאי יום העצמאות נתנו בלחסן ולהקתו - רון בונקר בגיטרה, אריאל שרבקובסקי בבס ואוהד בולוטין בתופים - את ההופעה של החיים שלהם...".

גבריאל בלחסן עצמו התייחס להשוואה הזו בראיון ללאון פלדמן בתוכנית "נפוליאון", ששודרה ב"קול הקמפוס"

 

הסרט התיעודי "גם כשעיני פקוחות"

פגיעת הנפש של בלחסן תועדה בסרט המיוחד "גם כשעיני פקוחות", בו ליווה הבמאי אופיר טריינין את הקלטות האלבום "עתיד" זכה בפרס בפסטיבל דוק-אביב.

בראיון מיוחד לאתר mako אמר אז גבריאל בלחסן: "הסרט עלי נוצר עם המון אמפטיה ורצון אמיתי להראות את התמודדות היומיומית עם מחלה מאוד קשה. אשר מלווה אותי הרבה שנים. זה סרט אמיץ  ולא צהוב כמו שחששתי שיהיה. יש המון תגובות, זה קצת מלחיץ, אבל אני ממש בדרך שלי, שבה אני לא מפחד לדבר על המחלה. כדי לפתוח צוהר לצופים. הסרט הוא מסע של כמה שנים, שבהן תיעדו אותי ואני תיעדתי את עצמי, זו הייתה הזדמנות בשבילי להראות לקהל הרחב וגם לקהל שאוהב ומתחבר למוזיקה שלי את האדם שמאחורי היצירה, ומה הסיבה שבגללה אני כותב על החומרים שנמצאים באלבומים שלי".

באותה תקופה חש גבריאל בלחסן שסוף סוף הוא מקבל את הכבוד שמכיע לו כיוצר, ואמר: "אני חושב שניתן לראות זאת בשטח. השנה זכיתי בפרס אקו"מ לעידוד היצירה, האלבום האחרון 'עתיד' זכה למספר גדול של ביקורות נלהבות בכלי התקשורת, וגם מהקהל. האלבום נמכר בצורה יוצאת דופן ובנוסף התגובות של הקהל ליצירות גורמים לי להרגיש שאנשים מעריכים את המוזיקה".

"העוקד, הנעקד והמזבח"

-ההצלחה גרמה לך להעריך את עצמך יותר?
"אני חושב שתמיד הערכתי את מה שאני עושה. הפרסים והתגובות נותנים חיזוקים, ומפתיע לגלות שהרבה אנשים מוקירים ומתחברים למה שאני עושה מבלי לעבור את מה שאני עברתי, מתוך נבכי נפשם והתלאות שעברו עליהם בחיים".

-מה מעסיק אותך בחיים חוץ ממוזיקה?
"ספורט. אני מתאמן בחדר כושר עם טראנסים ברקע, עובד כרגע על השריר של הירך האחורי. חוץ מהטראנסים, אני מאזין לשקט שהכדורים עושים".

-האם יש כרגע אהבה בחייך?
"לא, אני מחפש... אני מחפש את האחת שתוכל להכיל אותי ולקבל ממני הרבה בחזרה. מעבר לאהבה אני מאחל לעצמי בריאות, יציבות שקט, מוזיקה טובה ואהבה. אני גם כותב אלבום חדש, ורוצה שיהיה לי את הכוח לחזור ולהופיע בפני הקהל".

"כף הקלע"

 

השנים היפות של גבריאל

בשנת 1999 הוציא גבריאל בלחסן את אלבום הסולו הראשון שלו, "רכבות", בחברת התקליטים העצמאית "שלומציון" של שלום גד, אחיו של אביב גדג' סולן "אלג'יר". האלבום עוסק ברובו בתיאור אשפוזו במוסד סגור. בשנת 2002 הוציא את אלבומו השני, "השנים היפות של גבריאל", בו ניגן בכל כלי הנגינה באלבום: גיטרה, בס, קלידים, תופים. לאחר צאת האלבומים עבר בלחסן תקופה קשה של אשפוזים במוסד לחולי נפש אברבנאל בשל מצב נפשי מעורער. בראיון עם בלחסן בערוץ 24 שנערך באוגוסט 2006, הסביר שמצבו הנפשי החל להידרדר לאחר שנטל כדור אקסטזי בהיותו בן 22.

לאחר ששוחרר מבית החולים, השתתף בלחסן בהקלטות אלבומה השני של אלג'יר "מנועים קדימה". באלבום זה הוא שר את אחד משיריה המפורסמים של הלהקה, "בתוך הצינורות". האלבום יצא ב"בארבי רקורדס", הפך להצלחה גדולה, הגיע ל"זהב" והלהקה יצאה לסיבוב הופעות. תחילה מיעט בלחסן להופיע עם הלהקה עקב מצבו הנפשי, אך בהמשך חזר לפעילות מלאה.

ב-2005 ניצל בלחסן פסק הזמן בפעילות הלהקה, כדי להמשיך בעבודה על קריירת הסולו שלו. שני אלבומיו, "רכבות" ו-"השנים היפות של גבריאל" הופצו מחדש בחברת התו השמיני, ובעקבותיהם העלה מופע סולו. שנה אחר כך הוציא בלחסן את אלבומו השלישי "בשדות". בהמשך אותה שנה החל לעבוד עם להקת "הבלחסניה" - רון בונקר (גיטרות, מנגן גם עם אביב גדג'), אוהד בולוטין (תופים) ואריאל שרבקובסקי (באס). בשנת 2009 זכה בלחסן בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה למחבר. האלבום "עתיד" עליו עבד עם להקתו  יצא לאור שנה אחר כך.

כאמור, באותה שנה 2010 זכה הסרט "גם כשעיני פקוחות", המתעד את חייו של בלחסן בשלוש השנים האחרונות ואת תהליך העבודה על האלבום, במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב לסרטים תיעודיים. בספטמבר 2011 יצא אלבום הסולו החמישי של בלחסן שנשא את אותו השם וכלל את השיר הנושא וכן שירים כמו "גשר בגובה רב", שזכה לקליפ מיוחד.

השיר האחרון שהוציא גבריאל בלחסן באופן רשמי היה השיר "אחי", עם אחיו, ידידיה בלחסן, מתוך האלבום "מדרגות". יהי זכרו של גבריאל בלחסן ברוך.