ג׳ורג׳ מייקל היה זמר נפלא ומוזיקאי מחונן. באמת. אני יכול להפנות אתכם מיד לאחת הבלדות המופלאות שלו, נניח "Jesus As a Child" כדי שתשמעו את היכולות הבלתי יאומנו שלו ואת אינטיליגנציית השירה החד פעמית. אבל במקרה של מייקל, הטריק היה שהוא ידע לרגש גם בשירים מקפיצים. קחו למשל את אחד הגדולים מכולם - ״Faith". עם צלילי העוגב שפותחים אותו, ומיד אחר כך הגיטרה האקוסטית והקול המלטף של מייקל שהופך הכל לשמחה מלאת רושם. אין שירים כאלה.
בכלל, האלבום הזה ״Faith" הוא קלאסיקת פופ שמגדירה לא רק את הז׳אנר אלא גם את החצי השני של שנות השמונים. כי ג׳ורג׳ מייקל, יותר מכל כוכב פופ אחר, היה הפנים של העשור הזה. בתחילה ככוכב לבנות עשרה, כחצי מהצמד וואם עם בלונד בשיער וז׳קטים מוגזמים. אחר כך ככוכב הפופ הרציני בתבל, שני רק למייקל ג׳קסון. ״Faith", ביחד עם שני האלבומים שבא אחריו "Listen Without Prejudice" ו״Older" הם טרילוגיית פופ מהליגה הגבוהה ביותר. ובמקרה שלו הסופרלטיבים אינם מוגזמים.
דווקא אחרי דיוויד בואי ולאונרד כהן שנפטרו השנה בגיל מבוגר יחסית וכשמאחוריהם קריירות מלאות, בולטת העובדה שמייקל שייך לז׳אנר הפופ האחר, של אלה שההצלחה הרגה אותם. לא כמו צעירי גיל 27 אבל גם לא הרבה פחות. בגיל לא מבוגר התמכר מייקל לסמים וסקס. נדמה היה שנפשו אינה מוצאת מנוחה. היציאה שלו מהארון התרחשה על רקע זה שהוא נתפס במהלך אקט מיני על ידי שוטר בפארק ציבורי. ועם השנים התברר שוב ושוב שהוא כמעט נהנה להסתבך עם החוק, כאילו מנסה כל הזמן לבדוק את הגבולות.
אני מניח שהסמים הם אלה שהרגו אותו בסוף. השימוש המוגבר בחמרים אסורים מתרגם לא מעט פעמים בסופו של דבר לדום לב. אבל זה פשוט מידי להגיד שהסמים אשמים. כמו אמנים רבים לפניו גם מייקל התקשה להתמודד עם ההצלחה העצומה שלו ואת השקט שלו, אם בכלל, מצא רק במקומות הלא טובים. אבל עד מותו הטרגי והמוקדם מידי הספיק מייקל להיות גם שנים ארוכות סמל לשמחת חיים ואושר מוזיקלי. ובהמשך גם ליציאה מוצלחת מהארון שהפכה אותו לאייקון גאה מהמעלה הראשונה. הוא ניצל את כשרונו העצום כדי לייצר מוזיקה מופתית, ולפרקים לא קצרים נדמה היה שהוא חי את החיים הכי יפה שאפשר.
באחד מרגעי השיא שלו הוא צילם קליפ לשיר ״Freedom" שבו במקומו השתתפו חמש דוגמניות העל המפורסמות בתבל באותה תקופה ובהן נעמי קמפבל, לינדה אונגליסטה וכריסטי טרלינגטון. באותם רגעים, תחילת שנות התשעים, הוא נראה לרגעים ארוכים כאיש שמיצג יותר מכל אחד אחר את רוח התקופה. אלא שעד סוף אותו עשור הסמים כבר הכריעו אותו. בעשור האחרון כל מה שנותר הוא סיבובי הופעות שבהם עדין קולו החד פעמי עשה את על העבודה.
נשארו השירים, כמות עצומה של להיטי ענק. ונשאר החיוך הגדול שלו כשהיה עוד איש צעיר ואופטימי. האמת היא שראיתי אותו רק פעם אחת בחיים. בנסיבות קצת סימבוליות, במלון בבירמינגהם. אני ירדתי מראיון עם לאונרד כהן ומצאתי את הלובי מלא בילדות צורחות בנות 10. השנה הייתה 1984 וחברי הצמד וואם היו ה-גיבורים של מעריב לנוער. מייקל ירד ללובי עם אנדרו רידג׳לי, שותפו לצמד. סביבנו היו עשרות ילדות. הבטנו אחד בשני, העיניים נפגשו, וחיייכנו אחד לשני לרגע לא ארוך עד שאשת יחסי הצבור העיפה אותו הצידה.
רק שנים אחר כך התאהבתי בו באמת. בקולו, בשירים שלו. בדמותו האיקונית. אם צריך לסכם הכל לכדי ביצוע אחד אני מפנה אתכם לביצוע המשותף שלו ושל אלטון ג׳ון ל"Don't Let the Sun Go Down on Me" בהופעה חיה בשנת 1991. זאת הייתה ההופעה האחרונה של מייקל בסיבוב ההופעות שלו "Cover to Cover " שבו ביצע את השיר המפורסם מידי ערב, ובהופעה הזאת הצטרף אליו אלטון ג׳ון, כותב השיר. זה מפגש לא יאומן של זמרי על, אבל גם מפגש סימבולי בין זה ששרד את הסמים והטרופים ומזדקן לו בהנאה, לבין הדמות היותר טרגית שבסופו של דבר הוכנעה מוקדם מידי. דווקא היום, בכריסמס. כן, פתאום השיר ההוא מקבל עוד משמעות.