חדשות
הלהקה הכי טובה בעולם
אל.סי.די סאונדסיסטם בראשותו של ג'יימס מרפי נתנו מופע שגבל בשלמות, עם ביטול סופי של המחיצות בין אינדי לדיסקו, בין Pאנק לFאנק, בין רוק לטכנו, בפרדיגמה הכי "נכונה" לרוק-קונצרט בן ימינו
מתוקתקת עד אימה, מדויקת עד זרא, מהודקת עד השנייה האחרונה
אבל לא הפעם. הפעם קיבלנו הופעת להקה מלאה, מתוקתקת עד אימה, מדויקת עד זרא, מהודקת עד השנייה האחרונה. מופע חף לחלוטין מגימיקים, עם יחידת קצב שעשויה לייזר עצבני, וסולן כובש וגאון. ג'יימס מרפי ניצח על תזמורת קצב אלופה, אליה הצטרף מדי פעם גם בהקשות מדויקות.
ביטול סופי של המחיצות בין אינדי לדיסקו, בין Pאנק לFאנק, בין רוק לטכנו
חוץ מזה אפשר היה למצוא את כל הלהיטים - "דאפט פאנק מנגנים בביתי", "טריביוליישנז", "מאבד את הקצה שלי", "יה!" (שזכה לגרסה חופרת ומשוננת במיוחד). וכמובן "ניו יורק אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי" האפוקליפטי, שנעל את ההופעה, ושלקראת סופו מרפי וגב' וואנג פצחו בשירת הפיזמון של "אמפייר סטייט אוף מיינד", להיטם של ג'יי-זי ואלישיה קיז.
אין טעם להתפלצן על תחושות או משמעויות, דקויות והגויות: המופע של "אל.סי.די" גבל בשלמות, מופת של ריתמיקה וסטייל, שעה ורבע של גיבוש, מובהקות, וביטול סופי של המחיצות בין אינדי לדיסקו, בין Pאנק לFאנק, בין רוק לטכנו. מיטב בני ישראל קיפצו בטירוף עם כל קאו-בל מושלם (היה אחלה של סאונד) ובייס-ליין מרהיב אוזן, מבלי להזניח את מילותיו השנונות (וצרחותיו הקרועות) של מרפי.
הפרדיגמה הכי "נכונה" לרוק-קונצרט בן ימינו
אבל ההופעה אתמול הוכיחה שמדובר לא רק בלהקה סופר-מיומנת, אלא גם בפרדיגמה הכי "נכונה" לרוק-קונצרט בן ימינו: הדוק, פראי, עתידני, נגיש, רקיד, עוצמתי. כל צליל במקומו, כל ביט- מלאכת מחשבת. היה פיצוץ, חבל רק שלא נשארה לנו טיפת כוח לג'וני ליידון.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
