אור חזק מכה בפנים

עכשיו, כשקריאות הקהל הקצובות "מתיסיהו! מתיסיהו!" עדיין מהדהדות אי שם באיזור הבארבי, כבר אפשר להוסיף את הראפר מברוקלין לרשימת הפרפורמרים הגדולים שהגיעו לכאן הקיץ. לכריס קורנל, למייק פאטון מפיית' נו מור, ללאונרד כהן, למדונה. הוא צעיר מהם, הוא אולי מנוסה פחות, אבל הוא לא פחות חכם, לא פחות מוכשר, לא פחות מגניב ולא פחות יהודי מכהן.

אנרגיות אטרפיות, אווירה שמגיעה לכדי פיצוץ

מתיסיהו נתן אמש בבארבי תל אביב הופעה של שעתיים וחצי, שהיתה בסדר גודל ובאיכות בינלאומיים. עם יכולות ראפ, שירה וביט בוקס מדהימות, עם מצעד להיטים שהרים את הקהל שוב ושוב באויר ולא היה מבייש אף ראפר ואף הרכב היפ הופ מדרג העל, עם להקה מלווה (בס-תופים, שתי גיטרות, קלידים), שהיא אחד מהרכבי הנגנים הכי טובים ששמעתי בשנים האחרונות, עם דניאל זמיר כאורח בסקסופון, עם אנרגיות מטריפות, רגש שמצליח לגעת, אווירה של "משהו גדול קורה כאן", שמגיעה לכדי פיצוץ, ושורה תחתונה שכולה ניצחון.

זהו ניצחון ה"אור" על החושך, המוזיקה האיכותית על היתר, השירים שאומרים לך משהו על החיים שלך, על פני הפופ הקליל והמטופש. ניצחון הביחד על הלבד, האחדות על הניכור, ניצחון הגניוס היהודי על מכחישיו.

המשיח הגיע, רכוב על ביט מהגטו (לא של השואה, של הארלם)

כי התחושה המרכזית בהופעה של מתיסיהו היתה שהמשיח הגיע, רכוב על ביט מהגטו (לא של השואה, של הארלם), מרקיד בגרוב מג'מייקה, טורף בעוצמות של ז'אק דה-לה-רוש וסאונד של באדי קאונט. הרגשה חזקה שאותו יידישע ראסטה-מן יצא מהאגדה של אהוד בנאי, קרם עור וגידים וזקן וציציות ונחת בעולם בשר ודם, לבנות את הגשר בין הברסלבים שרוקדים ברחובות והשירים מבית סבא, לבין טקס ה"גראמי" ו-MTV, עם תחנת ביניים בקינגסטון.

הטריק של מתיסיהו די פשוט ודי חוזר על עצמו. הוא מתחיל שיר בקצב של רגאיי ומרפרפ עליו, מגביר אותו להיפ הופ, עם התנועות המתבקשות, מקפיץ את הבית, ואז הלהקה פותחת מבערים ומתגברת לרוק כבד גרובי (משהו שמזכיר RHCP ו-RATM, אבל הרבה יותר שחור) מלא בגיטרות משובחות, ואחרי שהקהל כבר בשיא, החלק האחרון של הנאמבר יורד למעין דאב, שעליו מתיסיהו ממשיך לשיר, אבל בקול גבוה, פסיכדלי, נושא תפילה. על המסגרת הזו הוא בונה את מרבית הנאמברים, קטע אחרי קטע, שיר אחרי שיר, להיט אחרי להיט. רגע השיא של הערב נרשם ב"One Day", הסינגל הראשון והלהיטי מאלבומו האחרון "Light".

הביט בוקס האדיר סחט קריאות התפעלות מהקהל

היו אמש כאלה שאמרו שההופעות הקודמות בבארבי, לפני שלוש וחצי וארבע שנים, היו מרגשות יותר. ייתכן. אבל מי שצפה במתיסיהו אתמול, או שלשום בבריכת הסולטן בירושלים, הרוויח מחדש אמן שלא קופא על שמריו, משתנה, מתפתח, מוסיף לעצמו ניסיון ומיומנויות. למשל, הביט בוקס האדיר שהוא נתן אתמול בכמה מהנאמברים, סחט קריאות התפעלות מהקהל, ובצדק. מתיסיהו גם היה אמש משוחרר יחסית. הרגיש כמו בבית. רקד, השתולל, זז, עשה תנועות של היפ הופ, הרים את הידיים, חייך, סימן לקהל שהוא מרוצה. הוא לא דיבר כמעט בכלל, אבל הוא גם לא היה צריך. המוזיקה, הדמות, הפרסטיז'ה - דיברו בשבילו.

מתיסיהו חולש היום על אחד הצמתים הכי מרתקים במוזיקה העולמית. עם מוזיקה שהיא מצד אחד הכי מתקדמת שיש, אבל כזו שיונקת משורשים עמוקים לפחות כמו היסודות של בית המקדש, שקבורים באדמה של הר הבית; אי שם בין ג'ייזי, שמזיין את שנות האלפיים של הספירה, לדוד המלך, שפורט על נבל בשנת אלפיים שלפניה.

בעולם מוזיקלי שמזכיר את המטריקס מתיסיהו הוא ניאו

בעולם מוזיקלי תאגידי שיותר ויותר מזכיר את המטריקס, מתיסיהו הוא סוג של ניאו, הנבחר שמגיע משום מקום, עם כוחות-על, ויש ביכולתו לאחד את כולם ולזרוע תקווה בלבבות. הוא עושה את המוזיקה הכי טובה שיהודי כלשהו עשה בעשור האחרון, כולל בוב דילן.

וכשהמוזיקה המעולה הזו מוגשת כך, בחי, ללא מחיצות, על הבמה של הבארבי, מול מאות מאמינים, בכזו עוצמה, בכזו הקרבה, בכזה חיבור עם הקהל - ההרגשה היא של אותו אור חזק שמכה בפנים בבת אחת, האור עליו כתב אהוד בנאי בשיר אחר, ולרגע אתה חש עטוף, עטוף ברחמים.