לאסף ארליך, הנסיך הסודי של הרוק הישראלי, יש וואחאד ביצים. אחרי כמעט שנה ללא הופעות הוא עלה בשישי בערב בלבונטין 7 להופעה של 15 שירים, שחצי מהם חדשים לגמרי. בדרך כלל אמן רוק עולה להופיע במצב כזה עם "מיטב הלהיטים", המוכרים לקהל שלו, ומצרף שניים-שלושה שירים חדשים. לא הפעם, לא אצל ארליך. היה מדובר באתגר עבור הקהל הקבוע שלו, שהתחבר אליו בשני האלבומים הראשונים והגיע להופעה כדי לקבל מנה של הסם ההוא, המוכר והנעים.

השיקול הנכון של ארליך היה, ככל הנראה, שאותו קהל אדוק שמלווה אותו ויגיע להופעה ממילא מכיר כבר בעל פה את החומרים הקודמים וצמא לחומר חדש. במקביל, ארליך עצמו וההרכב הקבוע (עידו אגמון – גיטרה, אורן לאור – בס, אורן רביב – תופים), רצו לשפשף את השירים החדשים על במה מול קהל, לבדוק את התגובות, וכך נוצרה סיטואציה ממנה שני הצדדים יצאו מורווחים, בעיקר מי שבא עם ראש פתוח ואוזניים כרויות.

לא תמיד מצליח לעמוד ברף הגבוה שהציב לעצמו באלבומים הקודמים

אריך הוא כה איכותי, עד שגם הפעם, לקראת האלבום השלישי, חוזרת השאלה שליוותה את הציפייה לאלבום השני - האם יש לו סיכוי לשחזר את האיכויות של האלבום הקודם. כשכמובן ברור שאלבום חדש יישמע קצת אחרת. התשובה לשאלה הזו, לפחות על פי שבעת השירים החדשים שנוגנו, היא לא חד משמעית. ארבעה מהחדשים - "לא בא הביתה", "תעלה כבר", "סוס משוגע" ו"לא מאמינה", שצץ בהדרן, היו טובים מאוד, אחד יותר טוב מהשני. לעומתם "שפה שבורה" ו"שקט עכשיו" לא הגיעו לרף הארליכי, הגבוה מאוד, והיו חסרים משהו במלודיה. "על בודדת" היה סביר. כמובן שצריך לסייג שוב ולומר שמדובר בהאזנה ראשונית לשירים שנמצאים בשלב לא סופי.

בין השירים החדשים חילק ארליך לקהל סוכריות בדמות שירים מוכרים ואהובים משני האלבומים הראשונים: "לילות בלי חג", "נשבר", "גשר מאולתר", "אני הולכת", "התאבדות אפלטונית", "כמה מדרגות" ו"מתרסק". מדובר באמת במיטב שבמיטב שלו. באמצע ההופעה בוצע גם "כשצלצלת רעד קולך", שחידש ארליך באוסף "עבודה עברית 2".

ואם בביצים עסקינן, אז מוזיקלית, האלמנט הבולט בהופעה היה הצירוף של גיטרה נוספת בה ניגן ארליך עצמו במרבית השירים. שינוי אמיץ מבחינת מי שהוא קודם כל זמר ורק אחר כך גם אחד שיודע ללוות עצמו בגיטרה. ההשקעה שלו ושל שאר חברי ההרכב, בשילוב שלו פנימה לתוך השירים כנגן רביעי, ניכרה.

הגיטרה הנוספת שינתה את העיבודים, הצליל והקוליות

התוספת הזו שינתה כמובן את רוב העיבודים, את הצליל הכללי של ההרכב והשפיעה גם על האופן שבו ארליך נראה ומופיע כסולן. מבחינת עיבודים אפשרה הגיטרה הנוספת לעידו אגמון יותר חופש, מצד שני הוא "שמר" לא פעם על ארליך שלא ילך לאיבוד. חלק מהשירים נוגנו אחרת, לעיתים לאט יותר. "לילות בלי חג", למשל, היה יותר איטי ופחות חד ונשכני מכרגיל, גם, למשל, בנגינת התופים של אורן רביב.

מבחינת צליל הגיטרה הנוספת נותנת תוספת משמעותית של "בשר" לצליל הטריו שאפיין את ההרכב הזה באלבום הקודם ובסיבוב ההופעות שליווה אותו (טריו, למרות שעידו אגמון נשמע כמו שני גיטריסטים שמנגנים יחד). כסולן שגם מנגן גיטרה ההיצמדות שלו אליה נתנה לו תעסוקה והוא נראה פחות משועמם על הבמה. זה לא עושה אותו לפחות קול, אלא לקול מסוג אחר.

מוקדם לקבוע לפי הופעה אחת איך יישמע האלבום השלישי ואיך ייראה הסיבוב שיבוא בעקבותיו. מה שבטוח זה שארליך וההרכב שמלווה אותו כבר זמן רב עשו בשישי בלילה את הצעד הראשון הנכון והספתח הראוי לקראת העתיד.