ערב מול הגלעד

"The Walking Man" של גלעד כהנא הוא אלבום ומופע שנוצר משיטוט ברחובות של דרום תל אביב. אפשר להגג שעות על הקבלות לדמות "ההלך" של אלתרמן או על תיאוריית ה"פלאנר" של הגל החדש הצרפתי. את השיטוט בערב הזה מתחיל כהנא עם קטעי מצלמה משוטטת ברחובות דרום העיר, המוקרנים על מסך גדול על קיר הבארבי לפני ההופעה ומעניקים תחושה שהרחוב פלש לתוך המועדון, שהלילה הוא באמצע היום והברמנים הם בעצם מוכרים בבאסטה בשוק.

אל השיטוט הזה יצא כהנא עם להקת הליווי מהמעלה הראשונה שלו (במיוחד נועה גולנדסקי באקוסטית ופרקשן), שמנגנת רוק בסיסי יחסית ומוסיפה עליו מיני אלתורים ותופינים, אבל עדיין שומרת על מבנה מוגדר ושירים מנוגנים היטב. השיטוט הרוקיסטי הזה החליף את הריחוף הקרקסי של "ג'ירפות". בתוכו, בפאזה הנוכחית שלו, כהנא מרגיש אולי טבעי, אבל השאלה היא אם גם הקהל מרגיש ככה.

לא רק הומור, גם התרסה ורגש

כי הכוח של גלעד כהנא כפרפורמר עובד בעיקר על היכולות הפנומנאליות שלו לסחוף קהל ולהצחיק אותו. בפורמט ההופעה של להקתו "ג'ירפות", פורמט שעבד בהצלחה גדולה בשנים האחרונות, היכולות האלה הרימו את כהנא והלהקה לגבהים מטורפים של התעלות מול קהל, לחגיגה אמיתית.

אמש, בבארבי תל-אביב, עם שירי אלבום הסולו שלו באנגלית "The Walking Man", התקשה כהנא לסחוף עד הסוף ולשעשע עד כאב בטן את קהל המוזמנים המפרגן, שהיה צמא לבידור. קטע המעבר המצוין על מדונה, למשל, היה רק טעימה על קצה המזלג מהיכולות שלו לשלב רוק עם הומור.

אבל תחת זאת, הציג כהנא אמש יכולות מסוג אחר, שהן פועל יוצא של הנשמה שלו כרוקר. בשני הקטעים הטובים של הערב, "Tel Aviv Is Burning" ו"Independence Day" הצליח כהנא להיות חד ונשכני בראשון, ואישי ומרגש בשני.

אם בהופעות של "ג'ירפות" זכינו לשמוע מכהנא עד עתה התבטאויות פוליטיות וחברתיות בעיקר בקטעי המעבר המשובחים שבין השירים, הרי שבאלבום הנוכחי ובעיקר ב"תל אביב בוערת" הגיע פתאום כהנא צולפני, בועט, ניו-ווייבי, דארק-אייטיזי, כולל תיפוף על ברזלים, קסטנייטות שמבשרות אפוקליפסה עכשיו ואורות לבנים על הקהל שהזכירו חדר ניתוח שאין להימלט ממנו.

השיא של "יום העצמאות"

"יום העצמאות" שבא מיד אחריו הביא את כהנא לשיא נוסף בערב הזה. שיא של הומור עצמי שחור, שמחפה על רגש מזוקק, על כאב עמוק שלא מניח, על פצע שנשאר פתוח. "זהו השיר היחידי שהייתי רוצה שאבא שלי ישמע", אמר כהנא, "אבל הוא לא יכול לשמוע אותו, כי זה שיר שמספר על איך שהוא מת. השיר נקרא 'יום העצמאות' כי אבא שלי מת ביום העצמאות. כשהכנסנו אותו לאמבולנס התחילו בשמיים הזיקוקים ואז הבנו שיום העצמאות הגיע. אנשים שצוחקים ממה שאני מספר עכשיו הם חסרי רגש, ערפדים צמאי דם, בעלי דם כחול, הם מתים-חיים".

וזה גלעד כהנא האמיתי, החדש אם תרצו, במלוא אונו, מרגש ועצוב ומצחיק והכל ביחד, כמו החיים עצמם, במיטבו כשהוא נפתח או כשהוא יורה, כמו הרוקרים הגדולים באמת. כי מכאן והלאה, המוזיקה, שעד אז לא הלהיבה במיוחד, השתפרה מאוד, משהו זז, וחמשת השירים שבו מכאן ועד סוף ההופעה כבר היו טובים בהרבה. בלט מעל כולם "Darkness Illuminates Darkness", בו הגיעו כהנא והלהקה למעין שיא, בביצוע ארוך ומצוין, שכלל קטעי מעבר וסולואים.

כהנא מסיים את השיטוט עם הסיפור ההזוי והמשעשע על בוב דילן שנעצר משוטט לפני כחודש על ידי שוטרת בת 24 שלא זיהתה אותו. בשיר האחרון בהדרן – הלהיט "Dancing", הכל כבר היה ברור, "האיש ההולך" גלעד כהנא בעצם רוצה לרקוד. לפעמים זה מצליח לו, ואז התוצאה נשגבת, לפעמים הוא נופל על הגבות, שותה משהו, משתכר, מקיא, נבעט החוצה, ואז ממשיך הלאה, לדבר הגדול הבא.