מוש בן ארי, והאלבום החדש שלו "אנשום" וההופעה אמש בהאנגר 11 בנמל תל אביב הוכיחו זאת שוב, הוא כיום האמן החשוב בישראל, הבוב מארלי המקומי האמיתי. יוצר שכותב את שירי המחאה הרלוונטיים של התקופה ("לרדת מהסוס", "ים המלח", "עם אחד", "אבא אומר") ויש לו את הכוח לעניין את הקהל בהם; זמר שיש לו להיטים גדולים, אבל לא מחפש כאלה בשקל, אלא את הדרך היפה והנכונה לשתף את אוהדיו בחייו האישיים ורגשותיו דרך השירים; פרפורמר שממגנט אליו צופים מבלי להזדקק להשתוללות מיותרת על הבמה.

בן ארי הוא גם דמות בעלת כריזמה ואישיות חזקה, מוערכת, שמארח על הבמה בערב אחד את ברי סחרוף, אהוד בנאי, אברהם טל ומארינה מקסימיליאן בלומין, ועדיין יוצא הכוכב המרכזי של הערב; אמן שמחזיק על גבו, בעזרת החברים, ערב שנמשך שלוש שעות תמימות, בו הוא מצליח גם לרגש, גם להרקיד, גם לפתוח לאנשים את הראש, במובן החיובי של המילה. מוש בן ארי בא אמש להאנגר 11 כדי להיוולד מחדש כמנהיג החדש לשבט האבוד של הרוק הישראלי, ורוב הזמן זה גם הצליח לו.

הפקה מוזיקלית מרשימה של פילוני שהוציאה את בן ארי רוקר

המפתח למופע הגדול של בן ארי אמש הוא שיתוף הפעולה עם פילוני (גיטריסט ומפיק שבק ס') כמפיק מוזיקלי. יחד עם פילוני יצר בן ארי ערב ארוך ומגוון להפליא, שהתבסס קודם כל על רוק, ורק אחר כך הוסיף אליו את הרגאיי, הסקא, מוזיקת העולם עם המקצבים וכלי הנגינה המיוחדים (דיג'רידו, למשל), הבלדות המדבריות שמוש כה טוב בהן, וגם לא מעט אלמנטים השאולים מעולם המוזיקה האלקטרונית - ביטים של האוס, מבנה נאמברים שהזכיר מבנים של טראנס - כאמור מגוון גדול של סגנונות, שעטפו את השירים הבאמת טובים שבן ארי יודע לכתוב.

אבל הבסיס היה רוק. בן ארי, שעשה לעצמו שם כנביא שבט השארוולים המחובר לגיטרה אקוסטית, אבל דיבר בראיונות על המשיכה שלו לג'ימי הנדריקס, התחבר רוב רובו של הערב לגיטרה חשמלית. יחד עם התופים של רונן ברק, הבס הקטלני של יונתן לוי (איזבו) שהיה הברקת הערב, החשמלית של אסי איילון, (הגיטריסט והמפיק המוזיקלי של אלבומיו של בן ארי), שדפק כמה סולואים נהדרים, ומאוחר יותר כשהצטרפו החשמליות של ברי סחרוף ואהוד בנאי - זכה הקהל של בן ארי למוש אחר, רוקיסטי יותר, מחושמל, מחוספס, מוש גיטר-הירו, מה שאפשר למופע להתרומם מעבר לערוגות הבומבמלות הרגילות ולהישמע כמו שמופעי רוק גדולים נשמעים בחו"ל.

"ג'ה איז וואן" נתן את האות לתחילת החגיגות

בפתיחה עשה אורי מיילס כניסה מהקהל עם חמת חלילים והתחיל את "אנשום", שיר הנושא של האלבום והמופע. אחריו הגיעו כמה להיטים לחימום האווירה כמו "בין הצלילים", "משא ומתן", "חלומות בלי בית" ו"לא נשבר" המצוין, שהפך לרוק בלדי מזרחי. אחר כך בן ארי הקדיש את "בטח שאבוא" לקהל שהולך איתו עוד מימי האלבום הראשון "עד אליי". ואז הגיע הנאמבר השמיני של הערב "ג'ה איז וואן" והמופע העביר הילוך.

"ג'ה איז וואן", כמו "אנצל" ו"יה" שבאו בהמשך, הם שלושה נאמברים מיוחדים וארוכים מהרגיל, שעמדו אמש במרכז המופע והיוו הישג מרשים עבור בן ארי וההרכב הגדול שליווה אותו, שכלל גם את אחיו תומר בן ארי בקלידים ומחשב, קלידן נוסף, הטרומבוניסט מתן ממן, הנשפן עופר מאיר-אנקורי, בסקסופון וחליל, כאמור אורי מיילס הנצחי בפרקשן ונשיפה, ושלוש זמרות ליווי.

"ג'ה איז וואן" התחיל עם גיטרה ותופים כרוק-סקא והקפיץ את הקהל עם סאונד גדול של הרכב גדול שמנגן במקום גדול. ואז הקצב עולה, הגיטרה נותנת ליד, מוש שר חזק והקהל עונה לו. פתאום עצירה ושוב שינוי קצב, הפעם לגרוב חסידי איטי, שמוביל לנעימת "לו הייתי רוטשילד", וכמו בטראק של טראנס עם עליות וירידות הקצב מתגבר לסקא, שאפילו מדנס לא היו מתנגדים לו, ובן ארי ואיילון כמו מרחפים עם הגיטרות, כשהגרוב של האומצה אומצה מחבר אותם לאותה נעימה חסידית. ושוב דרופ, ושוב פתיחה איטית, ועלייה הדרגתית סטייל זורבה היווני, והסקסופון המשובח, בתפקיד הקלרניט החסידי, מוביל עד להתפוצצות בסגנון הבלקן ביט בוקס.

סחרוף מצטרף בדיוק בנקודה בה עלה במופע ההשקה הקודם

אחרי רגיעה עם "זיכרון אחד מושלם", עליו אומר בן ארי שהוא השיר האהוב עליו מהסינגלים שיצאו לרדיו, עולה האורח הראשון, אברהם טל, שמבצע את "מי" של שוטי הנבואה ומיד אחריו את "הזמן עושה את שלו". טל הוא זמר קסום, אבל האירוח שלו היה הפעם דווקא נקודה חלשה, כיוון שהמיקרופון שלו לא היה מוגבר דיו והשירה המיוחדת שלו עם הקול הגבוה הלכה מעט לאיבוד בהאנגר הגדול. למרות זאת הוא הלהיב את הקהל, הרים אותו באוויר, וקיבל בחזרה אהבה.

אחרי טל, ופתיחת גיטרות ארוכה, מגיע "הנה הוא בא" הלהיטי, ולקראת סופו מצטרף ברי סחרוף עם חשמלית, אגב, בדיוק באותה נקודה בה נכנס באותו שיר ממש במופע ההשקה של "מסע ומתן", שהתקיים באותו האנגר והונצח בדי.וי.די. עם סחרוף מנגן בן ארי את "חלליות", אחד מלהיטי הרוק היותר מיינסטרימיים של ברי, שהוא לא תמיד מבצע בהופעות שלו. לבן ארי, בדמות הרוקר החדש, השיר הזה מתאים בול.

"מונסון" של סחרוף שבא אחריו מתאים בול לקהל, שמריע לגיבור הגיטרה. מאחורה אומר מישהו "לס פול מת, ברי סחרוף חי". בניגוד להופעות משותפות קודמות של סחרוף ובן ארי הפעם הם לא מחברים ל"מונסון" את "פלאפל", ככל הנראה מקוצר זמן. כי מיד בהמשך מגיע אחד משיאי הערב, כשאהוד בנאי מצטרף ושלושתם נותנים ביצוע של ארבע חשמליות (!) ל"עיר מקלט", שהעיבוד הגרובי-רוק-ערבי של פילוני הצליח להוציא ממנו עוד כמה טיפות חבויות.

מוש בן ארי יורש את אהוד בנאי שירש את שלום חנוך

סחרוף יורד ובנאי נשאר, ובוודאי הגשים אמש למוש בן ארי חלום ילדות, כשביצע איתו גם את "זמנך עבר" בעיבוד מעניין עם קטע מעבר דאבי באמצע. אחריו את "אל תפחד", המרגש הפעם יותר מתמיד, ואפילו את "ים המלח" - השיר הכי חשוב שנכתב בארץ בשנים האחרונות. "עגל הזהב", בביצוע גדול ועשיר, עם חליל וטרומבון, חתם את האירוח המיוחד של בנאי.

לפני כשבע שנים התארח אהוד בנאי במופע "נמל בית, מועדון אורחים" של שלום חנוך, שהתקיים באותו האנגר ממש. רגע לפני שירד מהבמה אמר: "אני לא מאמין שהגעתי לזה". אמש היה בנאי בתפקיד הגורו ובן ארי, שהתוודה בפני הקהל שגדל על אלבום "הפליטים", בתפקיד התלמיד, שכבר עולה על רבו. לא פעם כתבתי שבעיניי מוש בן ארי הוא היורש של אהוד בנאי. אולי הערב עבר ביניהם איזשהו שרביט.

אחרי בנאי בן ארי מבצע את "את" הרומנטי, את "עם אחד" (סקא-רוק) ו"לרדת מהסוס" (רגאיי קלאסי) המתריסים, ומרים שוב את ההאנגר עם "ממריאים", שיר בו הוא ממשיך לחטוא בג'יבריש אריאל זילברי. כל הקהל רוקד כשיונתן לוי על הבס מחזיק את הגרוב של השיר הזה כמו תנין גדול ומפחיד, פשוט בסיסט ענק. נאמבר שבו הכל מתחבר יחד ללהיט גדול וארבעה כדורי ענק מתחילים לעוף מעל הקהל.

ואז מגיע "יה", שנפתח עם קריאות ה"או או או" שהפכו כבר לחלק ממסורת ההופעות של בן ארי. זה נאמבר שגדל וגדל עד לקרחנה, שבשיאה ההרכב משתתק ולוי מנגן קטע טראנס שלם על הבס עמוס האפקטים. הקהל באקסטזה. אחרי סולו תופים ארוך בן ארי חוזר לשיר מציג את כולם, אומר תודות, ויורד.

מארינה עולה בהדרן לדואט "דרך"

להדרן עולה מוש בן ארי כמו למופע חדש לגמרי, עם גיטרה אקוסטית, ורד פיקר בפסנתר חשמלי וליאת שמאי עם אקוסטית וקולות. "יש לכם עוד כוח?", הוא שואל את הקהל אחרי כמעט שלו שעות, ואז מקדיש לאביו את "אבא אומר" - שיר עם מילים קשות וחזקות. אחר כך מצטרפת מארינה מקסימיליאן בלומין לדואט של "דרך", שהיה גם יפהפה וגם נוגע.

בנאמבר האחרון חוזר ההרכב לעוד תצוגת תכלית בדמות "אנצל", נאמבר גדול מהחיים, בעיבוד רוק, מלווה בביטים אלקטרוניים, שמתכתב עם טראנס. בן ארי מצטייד בתוף גדול במרכז הבמה ומעיר את בני השבט. משמאלו אורי מיילס בדיג'רידו נותן קצב וכולם יחד נותנים בראש. הקהל רוקד גם אחרי 3 שעות הופעה. אחרי הטראנס הם חותכים לקטע מעבר רוקיסטי, הבס של לוי שוב רועם, וכל השבט מתאחד עד לסוף הסופי של ערב שהיה חווייה אדירה, ולא רק מוזיקלית.