ילדים זה שמחה

לאחר מותו של מייקל ג'קסון, הבטחתי לעצמי שאראה את מדונה בהופעה לפני שחדר הכושר יכלה אותה לחלוטין. ביום שלישי צפיתי יחד עם חמישים אלף נוספים במופע הגרנדיוזי של המלכה-האם, ממנו יצאתי עם תחושת פספוס אדירה שלא הלכתי בסוף לפיית' נו מור.

אלא שתחושת הפספוס נשכחה כאשר הצמד המדובר MGMT עלו אמש עם הרכבם לבמה של ביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב, במסגרת "ועידת המוזיקה של היינקן". את אלמנט הרגש שהיה חסר לי יום לפני כן בעיבודים המתכתיים ונטולי הנשמה של מדונה, סיפקו צמד היהודים הניו יורקיים בן גולדווסר ואנדרו ואן וינגרדן.

ההייפ שעטף את MGMT הוכח כמוצדק

ההייפ שעטף את שמה של הלהקה בשנה האחרונה הוכח בערב הזה כמוצדק. MGMT הם להקת רוק שמחזיקה יפה מופע, ללא המעטפת המגוננת והמורכבת של האולפן. בהרכב של חמישה נגנים בלבד מדובר בהישג לא רע בכלל. הציפייה היתה ל-MGMT באווירה ההזויה והפסיכודלית של הקליפים הצבעוניים ועמוסי הסטייל. במקום זה קיבלנו אווירה סטודנטיאלית, קולית, נטולת מניירות ומלבישים מפונפנים. הפשטות וחוסר ההתנשאות הדגישה את הכיף בשירים ויצרה אינטימיות בביתן הגדול.

כריזמה אמנם אינה הצד החזק של MGMT ובטח שלא ניתן להשוות את גולדווסר וואן וינגרדן למייק פאטון של פיית' נו מור או לריקי נלסון מהקייזר צ'יפס, שהפך לפני שבועיים את חצר גני התערוכה למגרש כדורגל. אך לעומת זאת האמת של MGMT משפריצה החוצה בקולו המיוחד והמרגש של ואן וינגרדן.
העיבודים הרוקיסטים שאפיינו את ההופעה הזו עשו טוב לשירים. הרמה המוזיקלית הגבוהה של הצמד וכתיבת השירים המוצלחת היו אלמנטים חזקים מספיק בכדי להשאיר את הקהל דרוך וסבלני, גם כאשר בחרו לבצע שירים חדשים.

הפיקים במופע נרשמו כמובן בלהיטים מאלבומם היחיד "oracular spectacular". כך למשל, הספתח הלא הרשמי להופעה היה "Time to pretend", שהגיע אחרי שלושה שירים קטנים יותר. הקהל קיבל את הצלילים המוכרים בהתלהבות גדולה.

בהמשך שזרו MGMT שירים מאלבומם העתידי, יחד עם להיטים נוספים כמו "electric feel", שבביצוע מינימליסטי הוכיח את עצמו כסופר מרגש. "Of moons, birds & monsters" היווה נקודת ציון נוספת בהתרגשות של הקהל והדגיש שוב את יכולת הכתיבה של הצמד.

מעמדם ככוכבים עכשוויים לא ניתן לערעור

רגע השיא נרשם כמובן בהדרן, בביצוע ללהיטם הגדול ביותר בארץ ובכלל "KIDS". ואז, באופן יוצא דופן, החליטו MGMT לעשות מסיבה ולחמם את פט מהוני וג'יימס מרפי שעלו אחריהם. הם הניחו את הגיטרות והפעילו פלייבק שליווה ג'ימג'ום הזוי על הסינטיסייזרים האנלוגים, קטע שהרים את הקהל שיצא מרוצה.

אם למישהו היה ספק בנוגע למעמדם של MGMT ככוכבים עכשוויים ברוק, ובמיוחד ואן וינגרדן כחתיך התורן והעדכני עם הבייבי פייס, הרי שחזה מרוח בליפסטיק של אחת המעריצות עם שמו הארוך מתנוסס אליו והצווחות שלה ושל שאר הנערות, הסירו את הספק הזה.

בסך הכל MGMT הפתיעו לטובה על הבמה והוכיחו שהם כאן בכדי להישאר. מעניין יהיה לראות כיצד יצלחו את מבחן האלבום השני ולאיזה כיוון הוא יילך. מה שבטוח, שאת הסקרנות הם גירו והציפיות לא נמוכות.