בלוז לאחים בלוז

מופע הקאברים ל"אחים בלוז" אמש בהיכל התרבות בתל-אביב היה מופע חביב למדי, שפוספס בגדול. להקת "בלאק ריינו" הבריטית, בכיכובם של ג'ייק ואלווד בלוז נתיני המלכה, היא להקת רית'ם נ' בלוז לא רעה, שנותנת שואו נחמד, עם סצנות שמועתקות אחת לאחת מהסרט המיתולוגי בכיכובם של ג'ון בלושי ודן אקרויד, אלא שמכל הבחינות הלך המופע לאיבוד, בעיקר בשני השלישים הראשונים שלו. משהו בו לא עבד.

מופע שכזה מבוסס על גרסאות כיסוי ללהיטים אהובים ומוכרים, חלקם מפס-קול הסרט "האחים בלוז", חלקם מרפרטואר להקת "האחים בלוז" האמריקנית המקורית - ג'ון בלושי, דן אקרויד ונגניהם הופיעו כ"האחים בלוז" עוד בימי "סאטרדיי נייט לייב" - וחלקם קלאסיקות בלוז ורית'ם נ' בלוז מוכרות אחרות, כמו למשל "Sitting on the dock of the bay", שזכה לביצוע מינימליסטי של שירה וגיטרה. ככזה, הצלחת המופע עומדת על שלוש רגליים: איכות הביצוע וקרבתו למקור, האינטראקציה עם הקהל, וכמויות האלכוהול שזורמות על הבמה ובאולם.

חיקוי מדויק של המחוות, הריקודים, הטריקים והשטיקים מהגרסה המקורית

הביצועים, כאמור, היו בסדר גמור, חבורת בריטים מגודלים, לבושים בחולצות לבנות עם הלוגו המפורסם, ניגנה בהרכב של שבעה נגנים – תופים, בס, חשמלית קלידים, חצוצרה ושני סקסופונים. לצדם קיפצה זמרת ליווי שחורה, ששרה מעט קולות רקע וחיכתה לתורה שהגיע לקראת הסוף עם ביצוע פושר ל"Think" של ארת'ה פרנקלין. הגרוב של הנגנים היה סביר, גם הדיוק, אבל הם לא הבריקו בשום שלב.

בינם לבין הקהל השתוללו ג'ייק ואלווד בלוז עם חיקוי מדויק של מיטב התנועות, המחוות, הריקודים, הטריקים והשטיקים המוכרים מהגרסה המקורית, ואף מעבר לכך, כולל אקט של השפרצת בירה וריקון בקבוק שלם על הראש מצדו של ג'ייק. כזמרים הם טובים, ג'ייק עם הקול הצרוד ואלווד עם הנמוכים, חקיינים מצוינים של בלושי ואקרויד, ואלווד גם מנגן יפה במפוחית, אבל גם להם היה קשה להתגבר על אדישות הקהל ועל גודלו של ההיכל. גם הכנסתם לבמה של "ילדי בלוז" מקומיים לבושים בחולצות שהצטרפו לאחד השירים לא הואילה בהרבה.

היכל התרבות הוא חלל עצום שיכול להכיל מעל ל 2000 איש. אמש הוא נראה ריק במיוחד, כשפחות מאלף איש מילאו את חלקו התחתון ועוד כמה עשרות ישבו ביציע. הסאונד נבלע והדהד ממושכות באולם הענק, המרחק ממרבית הצופים היה גדול והמופע התקשה להתרומם.

משך שעה וחצי, 20 שירים, שני שליש מופע, הקהל המבוגר ברובו היה רדום. קצת מחא כפיים, קצת שרק, שר מעט מאוד, לא גילה התלהבות גם משירים הלקוחים מתוך הסרט ממש, כמו "Rawhide" "She caught the katy". כשמוסיפים את הכיסאות הנוחים ואת חסרונו של בר אלכוהול באולם מגיעים לתוצאה העגומה - לא נוצרה במקום האווירה שמתאימה למופע כזה, שאמור להיות מלהיב וסוחף. מה היה רע לקיים את המופע באולם קטן יותר, כמו האנגר 11 או הרידינג 3?

הכל השתנה ב-"Sweet home Chicago"

שני השלישים הראשונים של הערב היו אם כן די מבאסים. המפיקים, שקיוו אמש לאולם מלא קהל מריע, רוקד ומתרגש, שישחזר ולו במשהו את סצנת השיא המפורסמת של הסרט, חוו מן הסתם אכזבה הכרוכה גם בהפסד כספי, ונאלצו לבטל גם את המופע שתוכנן להערב באמפי שוני בבנימינה, בגלל מכירת כרטיסים מעטה מדי. אלא שתחושת האי נוחות נוגעת דווקא למופיעים, שעשו מבחינתם את המקסימום.

אבל הכל השתנה בשליש האחרון, בשיר מס' 20, "Sweet home Chicago", אותו שיר שמככב באותה סצנת שיא של הסרט. הקהל, שחש לרגע את עצמו בתוך פנטזיית "האחים בלוז" המתממשת מסביבו ולנגד עיניו, קם כאיש אחד והחל לרקוד. זה היה מדהים. בני 40 ו-50 ומעלה, וערימות של חנונים (כמוני), שגדלו על הסרט, החלו להצטופף לכיוון הבמה, כאילו המופע התחיל רק עכשיו.

היה זה רגע שהציל את הערב מקריסה טוטאלית ומומנטום שאסור לפספס. השיר הבא היה "Shake your tale feather", שהקפיץ את הקהל עוד יותר ומכאן והלאה קיצרו ג'ייק, אלווד והנגנים את הליינ-אפ וחיברו ארבעה שירים פחות מוכרים (כולל "Mustang sally") למעין מחרוזת כדי להגיע לסיום של "Jail house rock". ההדרן, בניגוד לתכנון, כלל רק את "Everybody needs somebody to love" המתבקש, בסיום שהשאיר ולו מעט טעם טוב בפה.